עונת הקאמבקים

25 בנובמבר 2007 מאת KaBuKiM

לירון התותח קנה שטח באיזה סרבר. בעקבות כך קיבלתי מספיק מקום בשביל האתר (שתופס, כידוע, מחצית מהשטח שלירון קנה). עד עכשיו לא עידכנתי כי לא היה מקום. באמת. תאמינו לי. למה שאשקר?

בקיצור, לענייננו. בניסוי סוציולוגי מרתק ומבדר שביצעה שרון מהבלוג "דברים קטנים" גילינו, שוב, שפייסבוק זה מעוז פרוץ לחלוטין לכל דרדק בן 13 שמתחזה לסינדי קרופורד, סוטה בן 45 שאוהב ילדים ומתחזה לקרמיט ומה לא. תכל'ס, אני מתאר לעצמי שאין סיבה שמישהו יתחזה לאיזה חברה-לשעבר שלי, בטח לא למישהו מספסל הלימודים, אך הניסוי הראה שזה אפשרי.

אבל בואו נדבר רגע על הלהקה שלי, Laid 8 (חכו, יש חיבור בין הנושאים בהמשך.).
רותם עזב את הלהקה. לא משנה על מה ולמה, רק נגיד שאנחנו מקליטים EP בדצמבר. זאת אומרת, הכל קרה בזמן הלא נכון ובצורה הכי לא נכונה שאפשרית. כרגע הלהקה מונה ארבעה חברים – טל, דייב, עודד ואני. אנחנו עדיין מחפשים זמר ועכשיו גם גיטריסט נוסף. אם אתם מכירים – שלחו אותם לאימייל. ההכנות להקלטות כוללות שתי חזרות בשבוע עם נסיון לדחוס עוד חזרת בס-תופים באותו שבוע. זה לא תמיד מסתדר לנו, כי אני עובד בשתי עבודות ועודד לומד ברימון בנוסף לעבודה שלנו. אופיר, המפיק המוזיקלי שלנו וגם הסאונדמן, טכנאי ההקלטה וספק הבורקסים והרוגעלכים, מגיע כבר חודש לכל חזרה. הוא מקשקש במחברת גדולה ואדומה דברים שהוא לא נותן לי לקרוא, מטייל בחדר בהפסקות שלנו ומשמיע קולות כדי לבדוק את התהודה של המקום ומציע הצעות ייעול ושיפור על ימין ועל שמאל.
בין לבין, אני מוצא זמן לאט-לאט ליצור שם ללהקה. יש לנו מיספייס עם שני השירים שהקלטנו אז בשדרות, שאני מתכנן לעצב מחדש. יש לנו גם עמוד ב-UnReleased הישראלי והשבוע פתחתי עמוד בפייסבוק והנה ההקשר המיוחל מגיע:
כדי לפתוח דף אמן (או חברה, או מותג או לא יודע מה) צריך להוכיח שאתה אכן בא-כוחו של האמן או האמן עצמו. עד אז אי אפשר להתחיל לעבוד על העמוד. הם מבקשים איזושהי הוכחה טקסטואלית מצולמת שאני אכן אורי אופיר. כדי לפתוח את העמוד של Laid 8 נאלצתי לסרוק את תמונת רשיון הנהיגה שלי ולשלוח אותה לפייסבוק. העמוד, כמובן, אושר. עכשיו כל מה שנותר זה לשלוח חברים אליו ולהשתלט על העולם.

But that got me thinking. בצורה מסויימת, זה אומר שיש איזה סטודנט חסר-מזל, אי שם בארצות-הברית, שכל העבודה שלו בפייסבוק היא לעבור על תמונות רשיונות, טקסטים של חברות תקליטים או עורכי-דין או יחצ"נים ותעודת זהות סרוקות ולאשר אותן אחד-אחד. זו נשמעת כמו עבודה סיזיפית, משעמת ובכלליות מהגיהנום. כמובן, זה אומר שהאמן הוא אכן האמן או נציג מורשה שלו אבל זה גם אומר שפייסבוק מתחילים לאסוף מספרי זהות או מסמכים חשובים אחרים. זה קצת מטריד. בנוסף, אני מניח שאפשר לעקוף אותם. בעצם, אני יכול לפתוח עמוד על שם מישהו מאיירון מיידן, לפברק איזה מכתב עם חתימה מהלייבל שלהם ולהיות כאילו העמוד הרשמי של הלהקה ברשת הזו. ובכל זאת, יכול להיות שהדרך הזו לא הומצאה בכדי לדאוג לגמרי ל"טוהרה" של פייסבוק אלא רק כדי לסנן קצת את הבררה. נראה איך זה יעבוד בהמשך.

פוסט נסיון אחרי שדרוג

23 בנובמבר 2007 מאת KaBuKiM

קבוקים עובר שרת. תחזיקו אצבעות (מישהו בכלל קורא?).

עדכון: עברנו. נא לדווח על באגים, אם מצאתם כאלה. (לירון)

"Your toast has been burnt, and no amount of scraping will remove the black parts."

21 ביוני 2007 מאת KaBuKiM

השעה אחת וחצי בלילה. קלנדרית, היום בסביבות 9-10 בבוקר אני מגיש את פרוייקט הגמר שלי (הגשה פנימית ראשונה מתוך שתיים) שעליו עמלתי כמה חודשים בערך.
למען האמת, אני די מבואס כי אני מרגיש שהוא לא טוב. גם אין לי מספיק ממנו כי חלק ממה שעשיתי גנזתי. ככה שמה שיוצא היום יוגש מחר, ואז יהיו לי שבועיים לדאוג לכך שהוא ייראה טוב. בתקווה.

ובכל זאת, באתי כדי לכתוב על משהו אחר, מצחיק-עצוב לא פחות. סדרת המאכינימה הטובה ביותר שיש ברשת עומדת להגיע לסיומה. מדובר על יצירת המופת (בלי להגזים) Red vs. Blue: The Blood Gulch Chronicles. פרק 100 אמור לצאת בקרוב ובזה הסדרה תסתיים ויש לי צורך לומר כמה דברים עליה. מין הספד, אני מניח.

RVB היתה סדרה מצחיקה. לא לפרקים, לא מדי פעם – כמעט כל פרק, מהראשון ועד האחרון שיצא – מצחיקים. הסיפור בסיסי כמו משחק-רשת: קבוצה אדומה שומרת על דגל אדום בבסיס צד אחד של קניון סגור, קבוצה כחולה שומרת על דגל כחול בבסיס בצד השני של אותו קניון. הגרפיקה היא של המשחק Halo והדיבוב של הדמויות נעשה ע"י כמה חבר'ה ממש מוכשרים. הפרוייקט התחיל בתור מיני-סדרה של שישה פרקים ב-2003 וצבר כזו פופולריות עצומה שהיוצרים החליטו להמשיך אותו. יש שם מליון וחצי עלילות שנוצרות, מסתבכות ונפתרות בלי הרבה קשרים הגיוניים, פארודיות אדירות על סרטי מד"ב, על חיי הצבא ועל מה לא ובעיקר, בעיקר על עולם הגיימינג.

הגאונות כאן מתבטאת בעובדה שכבר בפרקים הראשונים מסתבר שכל בסיס קיים רק בתגובה לקיומו של הבסיס השני. החיילים לא ממש רוצים להילחם ורק המפקד של הקבוצה האדומה (בשמו המלא Sarge) רוצה לזכות בתהילת עולם או למות בדרך לכזו, בעיקר אם אחד מחייליו, אותו הוא שונא במיוחד, יעלם או ימות.
הסידרה מלאה בציניות ובנונסנס, ובעיקר בהמון דיאלוגים שנונים וקורעים מצחוק.
והדמויות הן כאלה nerds אמריקאים שמשחקים במחשב כל היום: סימונס חושב שהוא חייל טוב ועסוק בללקק למפקדו, גריף הוא כמו מתבגר ממוצע, דונאט הוא רוּקי אדיוט וקצת… אה.. נשי. בקבוצה הכחולה יש את צ'רץ', המפקד שמנסה להיות הגיוני ושקול ונתקל בחיילים חסרי-היכולת הסובבים אותו. טאקר שובניסט רודף-שמלות, דוק בתור חובש שלא באמת יודע מה הוא עושה וקאבוּס – הדמות האהובה עלי ביותר – בתור אדיוט שלא מהעולם הזה, ילדותי ומנטלית לא ממש בסדר.
כאילו לא מספיק יש בהמשך הסדרה גם מתנקשת ביצ'ית, פצצה מדברת, טנק עם גישה עצבנית וחייזרים.

פשוט סדרה כל-כך מצחיקה, כל-כך חכמה וכל-כך חבל שהיא נגמרת. אבל אלה החיים.
נסיים בציטוט:

Church: No matter how bad things may seem-
Caboose: They could be worse.
Church: Nope. No matter how things may seem they can't be better and they can't be worse. Because thats the way things fucking are and you had better get used to it Nancy so quit your bitching.

ובפרק הראשון:

וואו, איזו הופעה

30 במאי 2007 מאת KaBuKiM

הופענו ביום הסטודנט של HIT, הלא אלה ראשי התיבות של המכון הטכנולוגי בחולון. התכנון היה ערב של תחרות להקות לא כלכך מוכרות, כך שהקהל נהנה ממוזיקה חדשה, הלהקות נהנות מחשיפה ובסופו של יום הקהל גם בוחר את הלהקה האהובה עליו מתוך הארבע (לפי המארגן היו יותר מ-30 להקות שרצו להשתתף). הבחירה אמורה להתבצע דרך אתר אגודת הסטודנטים של המכון.

אנחנו היינו אמורים להיות הלהקה השלישית, אך מכיוון שיש "זכות אחרונים" לאנשים מהמכון, יצא שהופענו ראשונים. כך קרה שהגענו למקום בשלוש, ברבע לארבע עלינו לעשות סאונדצ'ק ובארבע וחצי עלינו לנגן מול קהל של 2 אנשים, לא כולל צוות הבמה, צוות ההגברה וצוות הבר והאוכל. שני אנשים. אחד מהם עמד ובהה בנו, כך שאני לא יודע אם הוא באמת נהנה, ואחת הפסיקה משחק פריזבי מרגש (כנראה לא מספיק) והתיישבה מול הבמה.
צ'מעו, אני חייב להודות שזה היה קצת מבאס. אמנם לא ציפיתי למאות אנשים (טאקו צעק באמצע אחד השירים "אני מבקש לא לשבור את המחסומים, חבר'ה!") אבל בטח ובטח שלא ציפיתי לשניים. בלבד. שניים!

הלהקה שעלתה אחרינו לא אמרה את שמה אפילו פעם אחת. אני חושב שאלה היו קוליטיס. בכל מקרה, ללהקה שאחריהם כבר לא יכלנו להישאר.
בכל מקרה, יש תחרות, ולכן צריך להצביע. מי מכם שלומד בחולון – ההצבעה דרך HighLearn, מה שזה לא יהיה. תצביעו לנו, ביונד ריפייר (נו, שמו את השם הישן, לא נורא). אנחנו נחמדים.
יש תמונות, אגב. ואני מופיע רק באחת, יחד עם רותם וגרופית (שהיא חברה שלנו בכלל, אז זה אפילו לא בדיוק נחשב).

גברים לא יודעים לנהוג

27 במאי 2007 מאת KaBuKiM

בכתבה שהתפרסמה בלמהנט (באדיבות מגזין "רכב"), ושאני חושב שראיתי לפחות 152 פעמים בוריאציות שונות בעבר, מונים כמה מיתוסים לגבי נהיגה. למשל, שמנוע גדול הוא בהכרח חזק יותר, או שישיבה רחוקה מההגה לא מפריעה לנהיגה.
כמובן שהמיתוס האהוב על כולם הוא "נשים לא יודעות לנהוג" ועד כמה שזכור לי, מבחינה סטטיסטית הוא נופץ כמה עשרות פעמים. בכתבה הזו שוב מזכירים לנו ש-76% מהנהגים שהיו מעורבים בתאונות ב-2006 היו גברים.

זה תמיד ציטוט שהולך לעשות צרות. המגיבים, כידוע, ברובם גברים אינטיליגנטים, כידוע – משביחים עם השנים:

4. אחלה כתבה! רק מה…

נשים עדיין לא יודעות לנהוג… אוקיי גברים נתקלים בתאונות זה לא טוב…. אבל לפחות הטעויות שלהם על הכביש לא כאלה כמו של נשים… "אישה נסעה ברוורס בחניה ראתה מישהו רצתה לבלום והיתבלבלה בין הגז לברקס והרגה!!" זה ממש טיפשי… איך איך.. פשוט איך אתן עושות את זה?!? לא נסעת על 100 או 200… 10, 20 קמ"ש בחניה.. ודרסת?!…. טחחח… "אישה טיפשה מטבח מיטה" זהו זה מה שיש לי להגיד
nomad69 , ת"א (26.05.07)

האגו הגברי לא מוכן להתמודד עם העובדה שמכסחים את בעליו במספרים. זה לא יבלבל אותנו. אנחנו גברים!! אנחנו לא עושים שטויות כמו לא להכנס לחניה ברוורס או לעצור את התנועה. לפחות הטעויות שלנו לא טפשיות וקטנוניות כמו התנגש באוטו אחר ברוורס! אנחנו לפחות נוסעים ב-150 קמ"ש בעיר והורגים שני ילדים ואבא ומתלוננים שהאשה בצומת ליד נסעה לאט מדי, מה שגרם לנו ללחוץ על הגז חזק יותר כדי לפצות על ההתכווצות באיבר שנוצרה בגלל האיטיות. אנחנו הרי יודעים לנהוג. חוסר בפניות שמאלה בת"א לא ישכנע אותנו שאי אפשר לעשות פרסה בכל זאת. רמזור אדום זו רק המלצה לטורפים אדירים כמונו.

אנחנו כאלה מטומטים.

(גילוי נאות: מעולם לא עברתי תאונה. לא בתור נהג ולא בתור נוסע. חברה שלי עשתה כבר כמה ולא קרה שומדבר רציני. סו פאקינג וואט? סטטיסטית זה יגיע גם אלי, נכון? בדיוק כמו שזכיה בלוטו לא תגיע)