ארכיון פוסטים ששייכים לנושא 'במהלך השיטוט ברשת'

עונת הקאמבקים

יום ראשון, 25 בנובמבר 2007

לירון התותח קנה שטח באיזה סרבר. בעקבות כך קיבלתי מספיק מקום בשביל האתר (שתופס, כידוע, מחצית מהשטח שלירון קנה). עד עכשיו לא עידכנתי כי לא היה מקום. באמת. תאמינו לי. למה שאשקר?

בקיצור, לענייננו. בניסוי סוציולוגי מרתק ומבדר שביצעה שרון מהבלוג "דברים קטנים" גילינו, שוב, שפייסבוק זה מעוז פרוץ לחלוטין לכל דרדק בן 13 שמתחזה לסינדי קרופורד, סוטה בן 45 שאוהב ילדים ומתחזה לקרמיט ומה לא. תכל'ס, אני מתאר לעצמי שאין סיבה שמישהו יתחזה לאיזה חברה-לשעבר שלי, בטח לא למישהו מספסל הלימודים, אך הניסוי הראה שזה אפשרי.

אבל בואו נדבר רגע על הלהקה שלי, Laid 8 (חכו, יש חיבור בין הנושאים בהמשך.).
רותם עזב את הלהקה. לא משנה על מה ולמה, רק נגיד שאנחנו מקליטים EP בדצמבר. זאת אומרת, הכל קרה בזמן הלא נכון ובצורה הכי לא נכונה שאפשרית. כרגע הלהקה מונה ארבעה חברים – טל, דייב, עודד ואני. אנחנו עדיין מחפשים זמר ועכשיו גם גיטריסט נוסף. אם אתם מכירים – שלחו אותם לאימייל. ההכנות להקלטות כוללות שתי חזרות בשבוע עם נסיון לדחוס עוד חזרת בס-תופים באותו שבוע. זה לא תמיד מסתדר לנו, כי אני עובד בשתי עבודות ועודד לומד ברימון בנוסף לעבודה שלנו. אופיר, המפיק המוזיקלי שלנו וגם הסאונדמן, טכנאי ההקלטה וספק הבורקסים והרוגעלכים, מגיע כבר חודש לכל חזרה. הוא מקשקש במחברת גדולה ואדומה דברים שהוא לא נותן לי לקרוא, מטייל בחדר בהפסקות שלנו ומשמיע קולות כדי לבדוק את התהודה של המקום ומציע הצעות ייעול ושיפור על ימין ועל שמאל.
בין לבין, אני מוצא זמן לאט-לאט ליצור שם ללהקה. יש לנו מיספייס עם שני השירים שהקלטנו אז בשדרות, שאני מתכנן לעצב מחדש. יש לנו גם עמוד ב-UnReleased הישראלי והשבוע פתחתי עמוד בפייסבוק והנה ההקשר המיוחל מגיע:
כדי לפתוח דף אמן (או חברה, או מותג או לא יודע מה) צריך להוכיח שאתה אכן בא-כוחו של האמן או האמן עצמו. עד אז אי אפשר להתחיל לעבוד על העמוד. הם מבקשים איזושהי הוכחה טקסטואלית מצולמת שאני אכן אורי אופיר. כדי לפתוח את העמוד של Laid 8 נאלצתי לסרוק את תמונת רשיון הנהיגה שלי ולשלוח אותה לפייסבוק. העמוד, כמובן, אושר. עכשיו כל מה שנותר זה לשלוח חברים אליו ולהשתלט על העולם.

But that got me thinking. בצורה מסויימת, זה אומר שיש איזה סטודנט חסר-מזל, אי שם בארצות-הברית, שכל העבודה שלו בפייסבוק היא לעבור על תמונות רשיונות, טקסטים של חברות תקליטים או עורכי-דין או יחצ"נים ותעודת זהות סרוקות ולאשר אותן אחד-אחד. זו נשמעת כמו עבודה סיזיפית, משעמת ובכלליות מהגיהנום. כמובן, זה אומר שהאמן הוא אכן האמן או נציג מורשה שלו אבל זה גם אומר שפייסבוק מתחילים לאסוף מספרי זהות או מסמכים חשובים אחרים. זה קצת מטריד. בנוסף, אני מניח שאפשר לעקוף אותם. בעצם, אני יכול לפתוח עמוד על שם מישהו מאיירון מיידן, לפברק איזה מכתב עם חתימה מהלייבל שלהם ולהיות כאילו העמוד הרשמי של הלהקה ברשת הזו. ובכל זאת, יכול להיות שהדרך הזו לא הומצאה בכדי לדאוג לגמרי ל"טוהרה" של פייסבוק אלא רק כדי לסנן קצת את הבררה. נראה איך זה יעבוד בהמשך.

לך תעשה ריסט לפיתה

יום ראשון, 25 במרץ 2007

היפופוטם חזרו והם מצחיקים. ממש. פסיכים.

ריקוד… מסוכן!!1

יום ראשון, 25 במרץ 2007

יצא לי לראות את 5 הדקות האחרונות של הסרט החדש של במאי הסרטים המהולל מנחם גולן. אותו במאי שהביא לנו סרטים מדהימים כמו "מחץ הדלתא" ו"לופו" הישראלי (אבל היו גם "מבצע יהונתן" ו"קזבלן").
אותו במאי דגול, שעם השנים רק משתבח כמו יין טוב, הוציא עכשיו את הסרט "ריקוד מסוכן" ואני מוכרח לציין שבחודש האחרון כל סדרני הסינמה סיטי, ואני מביניהם, קיוו לקבל כרטיס חינם להקרנת הבכורה של הסרט, שלא לדבר על לשמור את שתי השורות הראשונות רק לנו.
ובכן, לא ראיתי את כל הסרט, אבל חמש הדקות האחרונות מספיקות כדי להבין כמעט את כל העלילה. לא שזה כזה מסובך. הנה מהוויקי של הסרט (בחיי! יש ספויילרים):

יוסף דוידי (המגולם על ידי זוהר ליבה), בן ה-24 המתגורר בעיירת פיתוח, מובטל מאז שסיים את שירותו הצבאי. את מרבית זמנו הוא מבלה ב"כיכר הברזלים" של העיירה, ובלילות הוא רוקד בדיסקוטק הייחיד בעיירה, יחד עם חברו המוסכניק שרוקד ברייקדאנס- נעד דתי שרוצה להיות רקדן, ועם חברו הספר (המגולם על ידי עומר ברנע), שעושה חיקויים של אלוויס פרסלי. תום (המגולמת על ידי מיכל אמדורסקי) בת ה-23, מוכרת דגים בשוק במקצועה, מאוהבת ביוסי. אנאבל (המגולמת על ידי אליאנה בקייר), בת ה-19, ממוצא גרמני, לומדת באלט ורוצה להיות כאימה המנוחה – רקדנית בלט ידועה ולנצח בתחרות ריקודים. יוסי ואנאבל נפגשים בתחרות "אלופי הריקוד" ומתאהבים.

מה כבר יכול בחור צעיר כמוני לרצות מסרט? קצת מצחיק, קצת עצוב, מתח, התגשות קולוסיאלית בין מעמדות וכוסיות רוקדות בבגדים מינימלים. ומה יכול לרצות סדרן בסרט הזה? שיבואו כמה שפחות ערסים.

עכשיו תשמעו… אני לא אוהב לתת ביקורות על דברים בלי שהשקעתי בהם צפייה או האזנה ברוב קשב, באמת שלא. אבל בחיי, שאם הייתי יושב בבית וצופה בעובש גדל על מסך הטלויזיה שלי, בעודו מראה שלג בלבד – הייתי נהנה יותר. למען האמת ברגע זה ממש, כשאתם קוראים את הפוסט שלי, ואפילו כמה דקות אחר-כך, כשתסיימו ותלכו לשירותים או לאכול או סתם ליוטיוב – עדיין יהיה לכם יותר מעניין מהסרט. אם הכלב שלכם יתעטש בקרוב – זו פיסת קולנוע יותר טובה מכל "ריקוד מסוכן"!
רבאק, לבחור יש מספיק כסף בשביל לעשות סרטים. הוא לא איזה סטודנט תפרן לקולנוע בת"א – והוא גם עושה סרטים די הרבה שנים – אז למה הוא מביא עורך שעונה לשם ז'יל בן-דוד?! לא יכול להיות עורך טוב, בעולם כולו, עם שם כזה! עוד יבוא ז'יל ויגיד לי "הלו הלו איך אתה מדבר" אבל בחיאת, כששומעים קהל מריע בתחרות ריקודים אני מצפה לראות את קטעי הסרט בו הקהל עומד ומריע, לא יושב ושותק. וכשהמוזיקה מתחילה אני מצפה לשמוע משהו באיכות סבירה, לא שירים שנשמע כאילו ילד בן 4 עשה להם rip באיכות גרועה במיוחד.
עובש שמתפתח עכשיו 4 מטר מכם מתחת לכיור במטבח מצלם סרט, אפילו בטעות אם הוא מתפורר ונופל על מצלמת וידאו ולוחץ בה על כפתור ההקלטה, יותר טוב מהצלמים של הסרט. איך יכול להיות שזוג רוקד במשך דקה ורואים אותם זזים נטו 3 שניות?

עובש!!

אפילו הערסים שיצאו מהסרט, המיץ של הבררה של הצגה תשיעית בסינמה, יצאו בארבע ורבע מהסרט ופלטו "מה זה החרא הזה?!"

אם היה לי סולם הייתי נותן אותו לעצמי בראש.

למה התרנגולת חצתה את הכביש?

יום ראשון, 03 בספטמבר 2006

לפי וויקיפדיה, התרנגולת=צ'יקן, כינוי ל"פחדן", היתה בעצם ילדים שגרו במקום בשם שיפּרוֹק, בניו-מקסיקו, ובשל עוני היו משתכרים הרבה. בגילופין, היו הילדים חוצים את הכביש כדי לראות מי לא צ'יקן, וחלקם היו נהרגים. אם זה היה קורה בימים אלה, סביר להניח שלפחות שתי סדרות טלויזיה מונפשות היו עושות מזה בדיחה. אחת ידועה להרבה אנשים ונקראת סאות'פארק, השניה לא מוכרת, ונקראת Robot Chicken.
השם ההזוי הזה מגיע ממוחם של סת' גרין ומתיו סנריץ'. התוכנית נוצרת בסטופ-מושן ברמה מאוד גבוהה וכל תוכנית היא בדיוק עשר דקות, כולל שיר פתיחה שמבוצע על-ידי לס קלייפול מ"פרימוס". מספיק לדעת שהבחור הפסיכי הזה בתמונה כדי להבין שלא קורה פה משהו נורמאלי במיוחד. אבל זה לא נגמר. עשר הדקות האלה מורכבות מהמון מערכונים קצרים. לפעמים "קצר" זה דקה וחצי, לפעמים חצי דקה ולפעמים אפילו שתי שניות בלבד יגרמו לכם להשתין מצחוק. סיפור-המסגרת (הלא חשוב בעליל) מסביר את העניין: יש כאן רובו-תרנגולת שיושבת על ספה ומסתכלת בטלויזיה. זה בעצם זיפזופ פארודי, לפעמים ממש מרושע, על כל תרבות הפופ באמריקה. יש מדי פעם יציאות מעבר לגבול האמריקני, אך הן לא רבות בכלל. לכן, כשצופים בתוכנית לפעמים קשה להבין, כי מדובר על בדיחות פנים-אמריקניות שכאלה. מה שכן, כל פרק מייצר לא פחות פנינים אינטלקטואלים ואינפנטילים כאחד, כמו הקטע הבא:

מלאנ'תלפים קטעים קורעים.

הופרדו בלידתם?

יום שלישי, 29 באוגוסט 2006

אמאלה!