ארכיון פוסטים ששייכים לנושא 'הומור'

"Your toast has been burnt, and no amount of scraping will remove the black parts."

יום חמישי, 21 ביוני 2007

השעה אחת וחצי בלילה. קלנדרית, היום בסביבות 9-10 בבוקר אני מגיש את פרוייקט הגמר שלי (הגשה פנימית ראשונה מתוך שתיים) שעליו עמלתי כמה חודשים בערך.
למען האמת, אני די מבואס כי אני מרגיש שהוא לא טוב. גם אין לי מספיק ממנו כי חלק ממה שעשיתי גנזתי. ככה שמה שיוצא היום יוגש מחר, ואז יהיו לי שבועיים לדאוג לכך שהוא ייראה טוב. בתקווה.

ובכל זאת, באתי כדי לכתוב על משהו אחר, מצחיק-עצוב לא פחות. סדרת המאכינימה הטובה ביותר שיש ברשת עומדת להגיע לסיומה. מדובר על יצירת המופת (בלי להגזים) Red vs. Blue: The Blood Gulch Chronicles. פרק 100 אמור לצאת בקרוב ובזה הסדרה תסתיים ויש לי צורך לומר כמה דברים עליה. מין הספד, אני מניח.

RVB היתה סדרה מצחיקה. לא לפרקים, לא מדי פעם – כמעט כל פרק, מהראשון ועד האחרון שיצא – מצחיקים. הסיפור בסיסי כמו משחק-רשת: קבוצה אדומה שומרת על דגל אדום בבסיס צד אחד של קניון סגור, קבוצה כחולה שומרת על דגל כחול בבסיס בצד השני של אותו קניון. הגרפיקה היא של המשחק Halo והדיבוב של הדמויות נעשה ע"י כמה חבר'ה ממש מוכשרים. הפרוייקט התחיל בתור מיני-סדרה של שישה פרקים ב-2003 וצבר כזו פופולריות עצומה שהיוצרים החליטו להמשיך אותו. יש שם מליון וחצי עלילות שנוצרות, מסתבכות ונפתרות בלי הרבה קשרים הגיוניים, פארודיות אדירות על סרטי מד"ב, על חיי הצבא ועל מה לא ובעיקר, בעיקר על עולם הגיימינג.

הגאונות כאן מתבטאת בעובדה שכבר בפרקים הראשונים מסתבר שכל בסיס קיים רק בתגובה לקיומו של הבסיס השני. החיילים לא ממש רוצים להילחם ורק המפקד של הקבוצה האדומה (בשמו המלא Sarge) רוצה לזכות בתהילת עולם או למות בדרך לכזו, בעיקר אם אחד מחייליו, אותו הוא שונא במיוחד, יעלם או ימות.
הסידרה מלאה בציניות ובנונסנס, ובעיקר בהמון דיאלוגים שנונים וקורעים מצחוק.
והדמויות הן כאלה nerds אמריקאים שמשחקים במחשב כל היום: סימונס חושב שהוא חייל טוב ועסוק בללקק למפקדו, גריף הוא כמו מתבגר ממוצע, דונאט הוא רוּקי אדיוט וקצת… אה.. נשי. בקבוצה הכחולה יש את צ'רץ', המפקד שמנסה להיות הגיוני ושקול ונתקל בחיילים חסרי-היכולת הסובבים אותו. טאקר שובניסט רודף-שמלות, דוק בתור חובש שלא באמת יודע מה הוא עושה וקאבוּס – הדמות האהובה עלי ביותר – בתור אדיוט שלא מהעולם הזה, ילדותי ומנטלית לא ממש בסדר.
כאילו לא מספיק יש בהמשך הסדרה גם מתנקשת ביצ'ית, פצצה מדברת, טנק עם גישה עצבנית וחייזרים.

פשוט סדרה כל-כך מצחיקה, כל-כך חכמה וכל-כך חבל שהיא נגמרת. אבל אלה החיים.
נסיים בציטוט:

Church: No matter how bad things may seem-
Caboose: They could be worse.
Church: Nope. No matter how things may seem they can't be better and they can't be worse. Because thats the way things fucking are and you had better get used to it Nancy so quit your bitching.

ובפרק הראשון:

לך תעשה ריסט לפיתה

יום ראשון, 25 במרץ 2007

היפופוטם חזרו והם מצחיקים. ממש. פסיכים.

אפשר צ'יפים עם זה?

יום שלישי, 12 בספטמבר 2006

הבועה מתנפחת?
למהנט מדווחים בכתבה חמודה של מישל דור על ה"בלו בר" בכפר-סבא שעבר לשנות האלפיים וחיבר לכל שולחן מסך עם עכבר. על המסך מוצג התפריט כולל תמונות של המנות ושל הבירות השונות, כמה קלוריות, ממה מורכבת כל מנה וכמובן מה המחיר. בחלק מהמנות גם אפשר להוסיף או להוריד רכיבים (בלי עגבניות, למשל). בטוקבקים כבר התפתח דיון חצי-אינטיליגנטי לגבי מהות הישיבה בבר או במסעדה והאם זה טוב או רע.

התחיל עם זה דרור, מספר 3:
talkback_bar_1.jpg

לא בטוח שהבועה תתפוצץ. למען האמת, אני יכול לראות בעיני רוחי מליוני יפנים עובדים ככה עוד כמה שנים. אני אפילו רואה את זה מצליח בבירות הסטייל של העולם. למה לא, בעצם? זה יכול להיות סקסי להדהים בפאב במילנו או בפאריז.

talkback_bar_2.jpg

פה כבר מתחילים הטוקבקים להיות קצת יותר רציניים. קצת. לא שמעתי על זה עדיין בשום פאב אחר (בטח לא בארץ) ואני כמובן שלא אתפלא אם זה קיים היכנשהו, אבל באמת יש כאן משהו שמפריע לי. מצד אחד זה מדליק. זה מעלים את הצורך במלצרית מעצבנת עם גישה מחורבנת (צריך לסבול רק כשהיא מביאה את האוכל), זה יכול להוריד את המחירים של המקום כי להפעיל מערכת ממוחשבת כזו נשמע לי זול יותר, בטווח הארוך לפחות, מאשר להחזיק צוות מלצרים גדול. זה גם יכול להיות באמת נחמד לשבת עם תאורת מסך מחשב.
מצד שני, כל הסיבות האלה גם נגד. למה לשבת בפאב מול מסך מחשב? מה רע בנרות? אולי עדיף בכלל הקשר האישי בין הקהל לאנשים שמשרתים אותו? אולי עדיף שאנשים ימלצרו מאשר שלא ימצאו עבודה כזו?

כשטיילתי באירופה ראיתי דבר שמשלב בין שתי הגישות האלה (הטכנולוגית והאישית, במסעדות כמובן): המלצרית היתה מגיעה ובידה דבר-דמוי-פאלם שכזה, מחובר כנראה לרשת אלחוטית במקום. היא היתה מקישה את ההזמנה אצלה והטבחים/ברמנים היו מקבלים את זה מיד. זה הרים את הרמה המקצועית במקצת. אין ספק שזה גרם למנות ולשתיה להגיע יותר מהר לשולחן שלי וגם לא היו טעויות מוזרות בחשבון או כתב-יד לא ברור. בנוסף, זה לא פגע בחווית הפאב האישית, שבה פוגשים ומדברים עם אדם ולא רק עם מחשב. יש לציין שראיתי את זה בהמון מקומות באירופה ואני מעדיף את השיטה הזו מאשר את החזון של "קונספטיק".

למה התרנגולת חצתה את הכביש?

יום ראשון, 03 בספטמבר 2006

לפי וויקיפדיה, התרנגולת=צ'יקן, כינוי ל"פחדן", היתה בעצם ילדים שגרו במקום בשם שיפּרוֹק, בניו-מקסיקו, ובשל עוני היו משתכרים הרבה. בגילופין, היו הילדים חוצים את הכביש כדי לראות מי לא צ'יקן, וחלקם היו נהרגים. אם זה היה קורה בימים אלה, סביר להניח שלפחות שתי סדרות טלויזיה מונפשות היו עושות מזה בדיחה. אחת ידועה להרבה אנשים ונקראת סאות'פארק, השניה לא מוכרת, ונקראת Robot Chicken.
השם ההזוי הזה מגיע ממוחם של סת' גרין ומתיו סנריץ'. התוכנית נוצרת בסטופ-מושן ברמה מאוד גבוהה וכל תוכנית היא בדיוק עשר דקות, כולל שיר פתיחה שמבוצע על-ידי לס קלייפול מ"פרימוס". מספיק לדעת שהבחור הפסיכי הזה בתמונה כדי להבין שלא קורה פה משהו נורמאלי במיוחד. אבל זה לא נגמר. עשר הדקות האלה מורכבות מהמון מערכונים קצרים. לפעמים "קצר" זה דקה וחצי, לפעמים חצי דקה ולפעמים אפילו שתי שניות בלבד יגרמו לכם להשתין מצחוק. סיפור-המסגרת (הלא חשוב בעליל) מסביר את העניין: יש כאן רובו-תרנגולת שיושבת על ספה ומסתכלת בטלויזיה. זה בעצם זיפזופ פארודי, לפעמים ממש מרושע, על כל תרבות הפופ באמריקה. יש מדי פעם יציאות מעבר לגבול האמריקני, אך הן לא רבות בכלל. לכן, כשצופים בתוכנית לפעמים קשה להבין, כי מדובר על בדיחות פנים-אמריקניות שכאלה. מה שכן, כל פרק מייצר לא פחות פנינים אינטלקטואלים ואינפנטילים כאחד, כמו הקטע הבא:

מלאנ'תלפים קטעים קורעים.

מורים כמעט למדו לשחוט חתולים ולסגוד לכרוביות

יום ראשון, 27 באוגוסט 2006

בוואללה! מספרים שסיינטולוגים שולחים מכתבים למנהלי בתי ספר ומציעים להדריך מורים בחוברת שנקראת "הדרך אל האושר".
יש שני סוגים של אנשים בעולם שמדברים על סיינטולוגיה: הסיינטולוגים, ואלה שלא יודעים במה מדובר או שכן ומספרים על כת מסוכנת שנובעת מרצון להרוויח עוד כסף. מדובר על כת, כך אומרים, שהעומדים בראשה מרווחים הון מאנשים שחושבים שהם יגלו את האמת על החיים ועל היקום וכל השאר.
בקיצור, זה נשמע כמו יהדות. ואיסלאם. ונצרות.

לצערכם, אני לא נכלל בשתי קטגוריות האנשים האלה. אני איפשהו באמצע. לפני כמה שנים עשיתי שני קורסים במכללה הסיינטולוגית בת"א. אחד מהם ניתן לי חינם ע"י חבר סיינטולוג, בעקבות משבר אישי שלא אפרט אותו, ואחד אחר לקחתי אחרי פרידה כואבת. רק על הקורס השני שילמתי. 140 ש"ח זה על אז, ולקח ארבעה ימים, אם אני לא טועה. בסופו ניסו לנדנד לי קצת להישאר וללמוד עוד, או אולי להתחיל דרך רצינית בה אני נהפך שם למדריך ועולה בדרגות המקצועיות (כמו בכל חברה אחרת), אך סירבתי בנימוס ואמרתי שאני מעדיף לקחת את מה שלמדתי ולנסות את זה בחיי ורק מאוחר יותר להחליט.

אם אני לא טועה, והמכירים אותי יכולים להודות בכך עלי, לא התחלתי להטיף לסיינטולוגיה או להפסיק לדבר עם כל מי שלא אוהב את זה או לשחוט חתולים ולצייר עם הדם שלהם. הקורסים האלה עשו לי טוב ועזרו לי במשברים האישיים ההם. מאז לא לקחתי עוד קורסים. אם אני אגיע למשבר אישי כלשהו אני אולי אמצא לנכון ללכת ולחפש תשובה גם בסיינטולוגיה. אולי לא.
החברים הסיינ' שלי בינתיים לא הפכו לאנשים עשירים במיוחד, אבל הם גם לא חסרי חיים, יש להם חברים ועבודה והם אנשים נורמאלים לחלוטין. יש כאלה שזורקים לכל כיוון "אתה חייב ללמוד סיינטולוגיה!" ויש כאלה שלא. בדיוק כמו כל דת אחרת.

בכל מקרה, יש לי כמה מחשבות בנושא. הדרך אל האושר ניתנת חינם. אפשר גם למצוא את המחלקים שלה מתחת למרכז עזריאלי, בשיינקין ובהרבה מקומות אחרים ואולי אפילו לקבל אותה בדואר פעם בכמה שנים. אפשר גם לקרוא אותה בחינם באתר שלהם. בחוברת עצמה אין שום גישה שלא מוכרת לכם בתור "פסיכולוגיה בגרוש" כזו או אחרת. אם כבר, הדבר היחיד שלא מופיע בכלמיני סדנאות או חוברות לשיפור עצמי (או בגליונות של "מנטה") הם שני הסעיפים הרציניים הבאים:

אל תקח סמים.
אנשים שלוקחים סמים אינם רואים תמיד לנגד עיניהם את העולם האמיתי. הם לא באמת שם… הם עלולים להיות מסוכנים מאוד עבורך… אנשים מרגישים בטעות שהם "מרגישים טוב יותר" או "פועלים טוב יותר" או שהם "רק מאושרים" כשהם על סמים. זוהי אינה אלא הזיה נוספת… הרתע אנשים מלקיחת סמים כאשר הם עושים זאת ועודד אותם לבקש עזרה בגמילה.

מזעזע לשים דבר כזה בכיתות, אה? נוראי ללמד מורים שסמים זה מסוכן. אני וחבריי תוצר של מדיניות ההפחדה של משרד החינוך. עשרות כרזות של "DIE לסמים" וכאלה דברים. "אל-סם" וחבריהם אוהבים להגיד, כמו ה-RIAA, שזה מסוכן, שזה מוביל לעתיד מקולקל ושזה הורס את החיים. אתה מתחיל עם ג'וינט וממשיך בגניבת שירים באינטרנט ואח"כ שוחט חתולים וכו'.

אל תגזים בשתיית אלכוהול.
אנשים ששותים אלכוהול אינם עירניים… פוגע ביכולת התגובה שלהם אפילו שנדמה להם שערנותם גוברת בזכותו… לאלכוהול יש ערך רפואי מסויים אך אפשר להגזים בערכו.. אל תיתן למי ששתה אלכוהול להסיע אותך במכונית… מנע מאנשים שתייה מופרזת.

פה כבר באמת אין שום דבר חדש. אם שותים לא נוהגים. מה שכן, הגישה פה קצת יותר הוגנת. שוב, אלמנט ההפחדה לא ממש עובד על ילדים בכיתה ט' שרוצים להקפיץ טקילות עד אובדן הכרה. מה שכן, יש כאלה שאפילו לא חושבים על זה כשהם מתיישבים מאחורי ההגה ומסכנים את החברים שלהם, את הזרים המוחלטים בכביש או במדרכה ואפילו את עצמם.

אתם מוזמנים לקרוא את שאר החוברת. מנסיון, אני יכול להעיד שהיא לא מזיקה. היא לא שוטפת את המוח, לא מוכרת לכם דברים שאתם לא יודעים. הדבר היחיד שאני באמת מצדד בו בעניין החוברת הוא זה: היא כתובה בצורה פשוטה, הוגנת ולא מעליבה את האינטיליגנציה של הקורא. אם מישהו, בכלל, סיינטולוג או איש חינוך כלשהו, יצליח לגרום למורים במדינה לדבר אל התלמיד בנושאים האלה בלי לגרום לו להרגיש מטומטם וילדותי אז יש ערך מוסף רציני. אולי לפני שמבטלים כל הצעה אלטרנטיבית לנושא החינוך בארץ עוד לפני שבודקים אותה – כדאי לרדת לשטח. להרגיש אותו ולפקוח עיניים.