לירון התותח קנה שטח באיזה סרבר. בעקבות כך קיבלתי מספיק מקום בשביל האתר (שתופס, כידוע, מחצית מהשטח שלירון קנה). עד עכשיו לא עידכנתי כי לא היה מקום. באמת. תאמינו לי. למה שאשקר?

בקיצור, לענייננו. בניסוי סוציולוגי מרתק ומבדר שביצעה שרון מהבלוג "דברים קטנים" גילינו, שוב, שפייסבוק זה מעוז פרוץ לחלוטין לכל דרדק בן 13 שמתחזה לסינדי קרופורד, סוטה בן 45 שאוהב ילדים ומתחזה לקרמיט ומה לא. תכל'ס, אני מתאר לעצמי שאין סיבה שמישהו יתחזה לאיזה חברה-לשעבר שלי, בטח לא למישהו מספסל הלימודים, אך הניסוי הראה שזה אפשרי.

אבל בואו נדבר רגע על הלהקה שלי, Laid 8 (חכו, יש חיבור בין הנושאים בהמשך.).
רותם עזב את הלהקה. לא משנה על מה ולמה, רק נגיד שאנחנו מקליטים EP בדצמבר. זאת אומרת, הכל קרה בזמן הלא נכון ובצורה הכי לא נכונה שאפשרית. כרגע הלהקה מונה ארבעה חברים – טל, דייב, עודד ואני. אנחנו עדיין מחפשים זמר ועכשיו גם גיטריסט נוסף. אם אתם מכירים – שלחו אותם לאימייל. ההכנות להקלטות כוללות שתי חזרות בשבוע עם נסיון לדחוס עוד חזרת בס-תופים באותו שבוע. זה לא תמיד מסתדר לנו, כי אני עובד בשתי עבודות ועודד לומד ברימון בנוסף לעבודה שלנו. אופיר, המפיק המוזיקלי שלנו וגם הסאונדמן, טכנאי ההקלטה וספק הבורקסים והרוגעלכים, מגיע כבר חודש לכל חזרה. הוא מקשקש במחברת גדולה ואדומה דברים שהוא לא נותן לי לקרוא, מטייל בחדר בהפסקות שלנו ומשמיע קולות כדי לבדוק את התהודה של המקום ומציע הצעות ייעול ושיפור על ימין ועל שמאל.
בין לבין, אני מוצא זמן לאט-לאט ליצור שם ללהקה. יש לנו מיספייס עם שני השירים שהקלטנו אז בשדרות, שאני מתכנן לעצב מחדש. יש לנו גם עמוד ב-UnReleased הישראלי והשבוע פתחתי עמוד בפייסבוק והנה ההקשר המיוחל מגיע:
כדי לפתוח דף אמן (או חברה, או מותג או לא יודע מה) צריך להוכיח שאתה אכן בא-כוחו של האמן או האמן עצמו. עד אז אי אפשר להתחיל לעבוד על העמוד. הם מבקשים איזושהי הוכחה טקסטואלית מצולמת שאני אכן אורי אופיר. כדי לפתוח את העמוד של Laid 8 נאלצתי לסרוק את תמונת רשיון הנהיגה שלי ולשלוח אותה לפייסבוק. העמוד, כמובן, אושר. עכשיו כל מה שנותר זה לשלוח חברים אליו ולהשתלט על העולם.

But that got me thinking. בצורה מסויימת, זה אומר שיש איזה סטודנט חסר-מזל, אי שם בארצות-הברית, שכל העבודה שלו בפייסבוק היא לעבור על תמונות רשיונות, טקסטים של חברות תקליטים או עורכי-דין או יחצ"נים ותעודת זהות סרוקות ולאשר אותן אחד-אחד. זו נשמעת כמו עבודה סיזיפית, משעמת ובכלליות מהגיהנום. כמובן, זה אומר שהאמן הוא אכן האמן או נציג מורשה שלו אבל זה גם אומר שפייסבוק מתחילים לאסוף מספרי זהות או מסמכים חשובים אחרים. זה קצת מטריד. בנוסף, אני מניח שאפשר לעקוף אותם. בעצם, אני יכול לפתוח עמוד על שם מישהו מאיירון מיידן, לפברק איזה מכתב עם חתימה מהלייבל שלהם ולהיות כאילו העמוד הרשמי של הלהקה ברשת הזו. ובכל זאת, יכול להיות שהדרך הזו לא הומצאה בכדי לדאוג לגמרי ל"טוהרה" של פייסבוק אלא רק כדי לסנן קצת את הבררה. נראה איך זה יעבוד בהמשך.

קבוקים עובר שרת. תחזיקו אצבעות (מישהו בכלל קורא?).

עדכון: עברנו. נא לדווח על באגים, אם מצאתם כאלה. (לירון)

השעה אחת וחצי בלילה. קלנדרית, היום בסביבות 9-10 בבוקר אני מגיש את פרוייקט הגמר שלי (הגשה פנימית ראשונה מתוך שתיים) שעליו עמלתי כמה חודשים בערך.
למען האמת, אני די מבואס כי אני מרגיש שהוא לא טוב. גם אין לי מספיק ממנו כי חלק ממה שעשיתי גנזתי. ככה שמה שיוצא היום יוגש מחר, ואז יהיו לי שבועיים לדאוג לכך שהוא ייראה טוב. בתקווה.

ובכל זאת, באתי כדי לכתוב על משהו אחר, מצחיק-עצוב לא פחות. סדרת המאכינימה הטובה ביותר שיש ברשת עומדת להגיע לסיומה. מדובר על יצירת המופת (בלי להגזים) Red vs. Blue: The Blood Gulch Chronicles. פרק 100 אמור לצאת בקרוב ובזה הסדרה תסתיים ויש לי צורך לומר כמה דברים עליה. מין הספד, אני מניח.

RVB היתה סדרה מצחיקה. לא לפרקים, לא מדי פעם – כמעט כל פרק, מהראשון ועד האחרון שיצא – מצחיקים. הסיפור בסיסי כמו משחק-רשת: קבוצה אדומה שומרת על דגל אדום בבסיס צד אחד של קניון סגור, קבוצה כחולה שומרת על דגל כחול בבסיס בצד השני של אותו קניון. הגרפיקה היא של המשחק Halo והדיבוב של הדמויות נעשה ע"י כמה חבר'ה ממש מוכשרים. הפרוייקט התחיל בתור מיני-סדרה של שישה פרקים ב-2003 וצבר כזו פופולריות עצומה שהיוצרים החליטו להמשיך אותו. יש שם מליון וחצי עלילות שנוצרות, מסתבכות ונפתרות בלי הרבה קשרים הגיוניים, פארודיות אדירות על סרטי מד"ב, על חיי הצבא ועל מה לא ובעיקר, בעיקר על עולם הגיימינג.

הגאונות כאן מתבטאת בעובדה שכבר בפרקים הראשונים מסתבר שכל בסיס קיים רק בתגובה לקיומו של הבסיס השני. החיילים לא ממש רוצים להילחם ורק המפקד של הקבוצה האדומה (בשמו המלא Sarge) רוצה לזכות בתהילת עולם או למות בדרך לכזו, בעיקר אם אחד מחייליו, אותו הוא שונא במיוחד, יעלם או ימות.
הסידרה מלאה בציניות ובנונסנס, ובעיקר בהמון דיאלוגים שנונים וקורעים מצחוק.
והדמויות הן כאלה nerds אמריקאים שמשחקים במחשב כל היום: סימונס חושב שהוא חייל טוב ועסוק בללקק למפקדו, גריף הוא כמו מתבגר ממוצע, דונאט הוא רוּקי אדיוט וקצת… אה.. נשי. בקבוצה הכחולה יש את צ'רץ', המפקד שמנסה להיות הגיוני ושקול ונתקל בחיילים חסרי-היכולת הסובבים אותו. טאקר שובניסט רודף-שמלות, דוק בתור חובש שלא באמת יודע מה הוא עושה וקאבוּס – הדמות האהובה עלי ביותר – בתור אדיוט שלא מהעולם הזה, ילדותי ומנטלית לא ממש בסדר.
כאילו לא מספיק יש בהמשך הסדרה גם מתנקשת ביצ'ית, פצצה מדברת, טנק עם גישה עצבנית וחייזרים.

פשוט סדרה כל-כך מצחיקה, כל-כך חכמה וכל-כך חבל שהיא נגמרת. אבל אלה החיים.
נסיים בציטוט:

Church: No matter how bad things may seem-
Caboose: They could be worse.
Church: Nope. No matter how things may seem they can't be better and they can't be worse. Because thats the way things fucking are and you had better get used to it Nancy so quit your bitching.

ובפרק הראשון:

הופענו ביום הסטודנט של HIT, הלא אלה ראשי התיבות של המכון הטכנולוגי בחולון. התכנון היה ערב של תחרות להקות לא כלכך מוכרות, כך שהקהל נהנה ממוזיקה חדשה, הלהקות נהנות מחשיפה ובסופו של יום הקהל גם בוחר את הלהקה האהובה עליו מתוך הארבע (לפי המארגן היו יותר מ-30 להקות שרצו להשתתף). הבחירה אמורה להתבצע דרך אתר אגודת הסטודנטים של המכון.

אנחנו היינו אמורים להיות הלהקה השלישית, אך מכיוון שיש "זכות אחרונים" לאנשים מהמכון, יצא שהופענו ראשונים. כך קרה שהגענו למקום בשלוש, ברבע לארבע עלינו לעשות סאונדצ'ק ובארבע וחצי עלינו לנגן מול קהל של 2 אנשים, לא כולל צוות הבמה, צוות ההגברה וצוות הבר והאוכל. שני אנשים. אחד מהם עמד ובהה בנו, כך שאני לא יודע אם הוא באמת נהנה, ואחת הפסיקה משחק פריזבי מרגש (כנראה לא מספיק) והתיישבה מול הבמה.
צ'מעו, אני חייב להודות שזה היה קצת מבאס. אמנם לא ציפיתי למאות אנשים (טאקו צעק באמצע אחד השירים "אני מבקש לא לשבור את המחסומים, חבר'ה!") אבל בטח ובטח שלא ציפיתי לשניים. בלבד. שניים!

הלהקה שעלתה אחרינו לא אמרה את שמה אפילו פעם אחת. אני חושב שאלה היו קוליטיס. בכל מקרה, ללהקה שאחריהם כבר לא יכלנו להישאר.
בכל מקרה, יש תחרות, ולכן צריך להצביע. מי מכם שלומד בחולון – ההצבעה דרך HighLearn, מה שזה לא יהיה. תצביעו לנו, ביונד ריפייר (נו, שמו את השם הישן, לא נורא). אנחנו נחמדים.
יש תמונות, אגב. ואני מופיע רק באחת, יחד עם רותם וגרופית (שהיא חברה שלנו בכלל, אז זה אפילו לא בדיוק נחשב).

בכתבה שהתפרסמה בלמהנט (באדיבות מגזין "רכב"), ושאני חושב שראיתי לפחות 152 פעמים בוריאציות שונות בעבר, מונים כמה מיתוסים לגבי נהיגה. למשל, שמנוע גדול הוא בהכרח חזק יותר, או שישיבה רחוקה מההגה לא מפריעה לנהיגה.
כמובן שהמיתוס האהוב על כולם הוא "נשים לא יודעות לנהוג" ועד כמה שזכור לי, מבחינה סטטיסטית הוא נופץ כמה עשרות פעמים. בכתבה הזו שוב מזכירים לנו ש-76% מהנהגים שהיו מעורבים בתאונות ב-2006 היו גברים.

זה תמיד ציטוט שהולך לעשות צרות. המגיבים, כידוע, ברובם גברים אינטיליגנטים, כידוע – משביחים עם השנים:

4. אחלה כתבה! רק מה…

נשים עדיין לא יודעות לנהוג… אוקיי גברים נתקלים בתאונות זה לא טוב…. אבל לפחות הטעויות שלהם על הכביש לא כאלה כמו של נשים… "אישה נסעה ברוורס בחניה ראתה מישהו רצתה לבלום והיתבלבלה בין הגז לברקס והרגה!!" זה ממש טיפשי… איך איך.. פשוט איך אתן עושות את זה?!? לא נסעת על 100 או 200… 10, 20 קמ"ש בחניה.. ודרסת?!…. טחחח… "אישה טיפשה מטבח מיטה" זהו זה מה שיש לי להגיד
nomad69 , ת"א (26.05.07)

האגו הגברי לא מוכן להתמודד עם העובדה שמכסחים את בעליו במספרים. זה לא יבלבל אותנו. אנחנו גברים!! אנחנו לא עושים שטויות כמו לא להכנס לחניה ברוורס או לעצור את התנועה. לפחות הטעויות שלנו לא טפשיות וקטנוניות כמו התנגש באוטו אחר ברוורס! אנחנו לפחות נוסעים ב-150 קמ"ש בעיר והורגים שני ילדים ואבא ומתלוננים שהאשה בצומת ליד נסעה לאט מדי, מה שגרם לנו ללחוץ על הגז חזק יותר כדי לפצות על ההתכווצות באיבר שנוצרה בגלל האיטיות. אנחנו הרי יודעים לנהוג. חוסר בפניות שמאלה בת"א לא ישכנע אותנו שאי אפשר לעשות פרסה בכל זאת. רמזור אדום זו רק המלצה לטורפים אדירים כמונו.

אנחנו כאלה מטומטים.

(גילוי נאות: מעולם לא עברתי תאונה. לא בתור נהג ולא בתור נוסע. חברה שלי עשתה כבר כמה ולא קרה שומדבר רציני. סו פאקינג וואט? סטטיסטית זה יגיע גם אלי, נכון? בדיוק כמו שזכיה בלוטו לא תגיע)

ביונד ריפייר החליפו את שמם. מעתה אימרו Laid 8. מי שלא מבין מה זה שיצייר שמונה שוכב.

אז:
ב-22.5 אנחנו מופיעים ב-Sublime Sound Bar, בסלמה 53 ת"א. כבר הופענו שם ואנחנו ממש מתים על המקום.
ב-28.5 אנחנו מופיעים ביום הסטודנט של HIT, הלא זה המכון הטכנולוגי של חולון, עם שלוש להקות נוספות – שימו לב, זו תחרות ואנחנו הכי טובים. הכניסה חופשים לסטודנטים של האגודה ו-30 שקל למי שלא.

והחדשה הכי חשובה היא שהזמרת שליוותה אותנו מאז הקמנו את הלהקה, אלה מעתוק, יצאה מההרכב. אפשר לקרוא לזה חילוקי דעות מקצועיים. בכל מקרה, אנחנו מחפשים זמרת חדשה – אז אם אתם מכירים אחת, או שאתן אחת – שלחו אותה אלי או למיספייס החדש שלנו.
דרישות:
מקצועית
אישיות כובשת
פרפורמרית מלידה
שדיים ענקיים

כן ירבו מועמדות. :)

כל בלוגר מרגיש צורך לפרסם את דעותיו על הדו"ח החלקי של ועדת וינוגרד שהתפרסם לפני כמה ימים. כל אחד מוצא את הדברים שבאמת מפריעים לו בדו"ח וגם אני מוצא. כן, כן. אני אשכרה קורא את הדו"ח הזה. הוא לא כזה מעניין בכמה עשרות עמודיו הראשונים, הכוללים כלמיני הסברים יבשים על עדויות ועל פעילות הועדה. זה לא באמת מעניין אותי. אני מחפש את הדם, כידוע.
והנה הוא מגיע, כבר בעמוד 57, כשמתוארות שלוש מערכות שונות שעוצבו בצה"ל בסוף 2005: אחת שמתאימה להווה – קרי שמירה על הגבול ופעילות שוטפת רגועה; אחת בשם "שוברת הקרח" שנועדה לתקופת הסלמה כללית שמתוארת כ"ניצול הזדמנות, פעולה קצרה… אך גם תוך שמירת האופציה של חזרה לשגרת הביטחון השוטף"; והתוכנית השלישית בשם "מי מרום" שהיא בעצם מלחמה לכל דבר, הכוללת תמרון קרקעי רחב בדר' לבנון. עמוד אחד לפני הרשימה הזו מוסבר שהיו שתי תוכניות בשם "שוברת הקרח", שאף אחת מהן לא אושרה סופית ולכן הכוחות בשטח, במהלך הלחימה, לא באמת ידעו איך אמורים להתייחס לתוכנית שהם מבצעים.

ובעמ' 62:

מ"מ ראש הממשלה קבע כי: "אנחנו צריכים להיות מוכנים עם דפוסי תגובה שמותאמים לסוג הגירוי שיתקיים" 113 . הוא הביע תקווה ש"מישהו מכין את התכניות האלה",הרמטכ"ל השיב כי "הן קיימות" ומ"מ ראש הממשלה הוסיף וביקש ש"בהזדמנות קרובה היינו רוצים לשמוע אותן". הרמטכ"ל אמר: "הן קיימות ומאושרות על ידי כולם". מ"מ ראש הממשלה אמר עוד: "לא הייתי רוצה להמתין חלילה לאירוע כדי להתחיל לשקול. אני מתכוון לאירועים מעצבים ולא לאירוע מזדמן…".

משפט אחד אחרי נכתב: "לא מצאנו עדות לכך שתכניות אלה אכן הוצגו לראש הממשלה או לקבינט המדיני- ביטחוני בצורה מלאה ומסודרת וממילא לא אושרו על ידם."

אז כאילו, אם אני מבין נכון… חלוץ שיקר? הוא לא ידע שאין תוכניות מאושרות? אפאחד אחר בשולחן הדיונים לא אמר זאת? יכול להיות שכולם לא ידעו?
יכול להיות שקצת איחרתי את המועד לרדת על חלוץ. כבר ירדו עליו הרבה אחרי המלחמה עד שהוא התפטר. אבל אני, רק עכשיו קראתי את הדו"ח, ומה שאני מגלה בו זה לא "חוסר מוכנות של צה"ל" או בלבול ברמת הכוחות בשטח. היו שלוש תוכניות שונות שהיו קיימות יותר מחצי שנה ואפאחד לא אישר אותן. זה לא בלבול – זו אוזלת יד. לא רק של הרמטכ"ל, אלא של כל מי שנגע בזה. של מז"י, של פצ"ן ושל האלופים ותת-האלופים והסגנים שלהם. מכאן אני מגיע למסקנה שאם חלוץ היה מחכה עד עכשיו בתפקידו, הוא היה מתפטר. עוד לא נגעתי בפרץ ואולמרט, אבל לדעתי אדם שעשה טעות כל-כך גדולה וארוכה לא היה יכול להישאר בתפקידו.

אני אמשיך לקרוא עוד את הדו"ח. מעניין באילו עוד דברים אני אתקל.

היפופוטם חזרו והם מצחיקים. ממש. פסיכים.

יצא לי לראות את 5 הדקות האחרונות של הסרט החדש של במאי הסרטים המהולל מנחם גולן. אותו במאי שהביא לנו סרטים מדהימים כמו "מחץ הדלתא" ו"לופו" הישראלי (אבל היו גם "מבצע יהונתן" ו"קזבלן").
אותו במאי דגול, שעם השנים רק משתבח כמו יין טוב, הוציא עכשיו את הסרט "ריקוד מסוכן" ואני מוכרח לציין שבחודש האחרון כל סדרני הסינמה סיטי, ואני מביניהם, קיוו לקבל כרטיס חינם להקרנת הבכורה של הסרט, שלא לדבר על לשמור את שתי השורות הראשונות רק לנו.
ובכן, לא ראיתי את כל הסרט, אבל חמש הדקות האחרונות מספיקות כדי להבין כמעט את כל העלילה. לא שזה כזה מסובך. הנה מהוויקי של הסרט (בחיי! יש ספויילרים):

יוסף דוידי (המגולם על ידי זוהר ליבה), בן ה-24 המתגורר בעיירת פיתוח, מובטל מאז שסיים את שירותו הצבאי. את מרבית זמנו הוא מבלה ב"כיכר הברזלים" של העיירה, ובלילות הוא רוקד בדיסקוטק הייחיד בעיירה, יחד עם חברו המוסכניק שרוקד ברייקדאנס- נעד דתי שרוצה להיות רקדן, ועם חברו הספר (המגולם על ידי עומר ברנע), שעושה חיקויים של אלוויס פרסלי. תום (המגולמת על ידי מיכל אמדורסקי) בת ה-23, מוכרת דגים בשוק במקצועה, מאוהבת ביוסי. אנאבל (המגולמת על ידי אליאנה בקייר), בת ה-19, ממוצא גרמני, לומדת באלט ורוצה להיות כאימה המנוחה – רקדנית בלט ידועה ולנצח בתחרות ריקודים. יוסי ואנאבל נפגשים בתחרות "אלופי הריקוד" ומתאהבים.

מה כבר יכול בחור צעיר כמוני לרצות מסרט? קצת מצחיק, קצת עצוב, מתח, התגשות קולוסיאלית בין מעמדות וכוסיות רוקדות בבגדים מינימלים. ומה יכול לרצות סדרן בסרט הזה? שיבואו כמה שפחות ערסים.

עכשיו תשמעו… אני לא אוהב לתת ביקורות על דברים בלי שהשקעתי בהם צפייה או האזנה ברוב קשב, באמת שלא. אבל בחיי, שאם הייתי יושב בבית וצופה בעובש גדל על מסך הטלויזיה שלי, בעודו מראה שלג בלבד – הייתי נהנה יותר. למען האמת ברגע זה ממש, כשאתם קוראים את הפוסט שלי, ואפילו כמה דקות אחר-כך, כשתסיימו ותלכו לשירותים או לאכול או סתם ליוטיוב – עדיין יהיה לכם יותר מעניין מהסרט. אם הכלב שלכם יתעטש בקרוב – זו פיסת קולנוע יותר טובה מכל "ריקוד מסוכן"!
רבאק, לבחור יש מספיק כסף בשביל לעשות סרטים. הוא לא איזה סטודנט תפרן לקולנוע בת"א – והוא גם עושה סרטים די הרבה שנים – אז למה הוא מביא עורך שעונה לשם ז'יל בן-דוד?! לא יכול להיות עורך טוב, בעולם כולו, עם שם כזה! עוד יבוא ז'יל ויגיד לי "הלו הלו איך אתה מדבר" אבל בחיאת, כששומעים קהל מריע בתחרות ריקודים אני מצפה לראות את קטעי הסרט בו הקהל עומד ומריע, לא יושב ושותק. וכשהמוזיקה מתחילה אני מצפה לשמוע משהו באיכות סבירה, לא שירים שנשמע כאילו ילד בן 4 עשה להם rip באיכות גרועה במיוחד.
עובש שמתפתח עכשיו 4 מטר מכם מתחת לכיור במטבח מצלם סרט, אפילו בטעות אם הוא מתפורר ונופל על מצלמת וידאו ולוחץ בה על כפתור ההקלטה, יותר טוב מהצלמים של הסרט. איך יכול להיות שזוג רוקד במשך דקה ורואים אותם זזים נטו 3 שניות?

עובש!!

אפילו הערסים שיצאו מהסרט, המיץ של הבררה של הצגה תשיעית בסינמה, יצאו בארבע ורבע מהסרט ופלטו "מה זה החרא הזה?!"

אם היה לי סולם הייתי נותן אותו לעצמי בראש.

למהנט, כהרגלם, מכסחים כל דבר חדש שנבנה בארץ, בלי לתת לו את ימי החסד הראשונים שמגיעים לו – בעיקר כשמדובר בגשר או מחלף חדש. את הגשר החדש ליד קניון איילון כבר לא פוקדים "פקקי מילניום" ולמען האמת הנסיעה שם די נוחה, יחסית לגשר לא גמור.
עכשיו נפתח גשר גלילות וממש אפשר היה לשמוע את כתבי למהנט נכנסים לאוטו עם ציוד צילום והקלטה ונוסעים לכניסה אליו כדי לתפוס בעדשה כמה נהגים טועים. למי שאין כוח לקרוא – הכניסה לגשר, לטענתם, משולטת בצורה שגורמת לנהגים להתבלבל והם צריכים לבחור בין שלט ענק וכחול שכתוב עליו "תל אביב-יפו דרך איילון {20}" ולבין שלט ענק וירוק שכתוב עליו "תל אביב-יפו דרך נמיר {2} | ירושליים-אשדוד {5}". מצולמים שם כמה נהגים שנעצרים באי התנועה שבין הנתיבים האלה ואז מחליטים להיכנס לנתיב לדרך איילון.

מה שלא הזכירו בכתבה של למהנט, אבל המגיבים דאגו להזכיר, זו העובדה שיש שילוט גדול וברור גם קילומטר לפני המחלף וגם 750 מטר לפני, ואולי אף 500, אבל לא יצא לי לבדוק.

מגיב מספר 30 מבין כמוני:

30. איילון דרום, קיבוץ גלויות, לפני כמה שנים

כשפתחו את איילון לכיוון חולון בת-ים ושינו סדרי עולם במחלף קיבוץ גלויות (לי-ם צריך לנסוע בנתיבים הימניים דווקא – אחרי ששנים היינו רגילים אחרת) – כולם זעקו חמס – ואח"כ התרגלו.
תנו לעסק כמה שבועות וגם כאן הכל יסתדר.
האשם במקרה זה (בניגוד להרבה מקרים אחרים) אינו במע"צ.

קודם כל מתלוננים שהכל דפוק. לפני זה, מי שלא זוכר, לא היה גשר והנתיבים היו אסוניים. הסימון על הכביש עצמו לא היה ברור ולא התחבר לדרך נמיר בצורה הגיונית (מכירים את זה שמסלול שהייתם בו ברמזור נכנס לאמצע של מסלול אחר ישר אחריו?). אחרי שהתלוננו שהכל דפוק מניחים לעניין ולא דואגים לחזור ל"זירת הפשע" ולבדוק מה קורה שם חודש אחרי.

בגשר איילון הכל בסדר עכשיו. גם בגלילות יהיה כך. הדבר היחיד שחברת נתיבי איילון ומע"צ לא משקיעות בו מספיק קשור לנוסעי האוטובוס המסכנים, שבשני המצבים הנ"ל צריכים לכתת רגליהם למקום לא נוח ואף מסוכן. במקרה של גשר קניון איילון זה היה לעלות מדרגות (ואין התחשבות בנכים או זקנים, מן הסתם), ובמקרה של גשר גלילות מדובר בביטול תחנה והליכה של 400 מטר בצמוד לכביש מהיר עד לתחנה הבאה. תחסכו ממני את הטוקבקים כמו "זה לא ככה", או שטויות דומות – אני עושה את זה כל יום כשאני חוזר מהעבודה בסינמה סיטי.

וכן, כשבסוף הדרך אני צריך לחצות את הפניה המהירה מכביש 5 לכיוון צפון אני רץ כאילו המוות רודף אחרי. מה יעשה מי שקשה לו לרוץ?