ארכיון פוסטים שפורסמו בחודש יולי 2004

All I've got is insane.

יום שני, 05 ביולי 2004

מעשה שהיה כך היה, או משהו..

בית הקפה שבו "עבדתי" בשביל לעשות קצת כסף כנראה ויתר עלי אחי הפלת או מגש מלא באוכל על הלקוח העוד-לא-זועם-מספיק אחרי שהתאחרה לו ארוחת הצהריים בהרבה זמן. כנראה שהמראה של ראש מלא בספגטים מצופים ברטבים שונים לא עשה טוב לבוס, ומאז לא חזרו אלי.

אני אומר לכם, אנשים חושבים רק על עצמם, אף-פעם לא על המלצר המסכן (וחסר הנסיון, יש לציין).
מילא.

בנתיים הלכתי לעבור ראיון קבוצתי בחברת אינטרנט אחת, לא חשוב מאיזו עדה (אל תדאגו, הבדיחה הזו תמצה את עצמה בקרוב).

וכמו שקורה לי הרבה פעמים, כל דבר שמתקשר אלי נהפך בצורה זו או אחרת להזוי. וכך גם היה, אם כי הזוי מלחיץ מדי.
תארו לעצמכם את המצב הבא:
אתם יושבים בחדר גדול מדי שמכיל עוד עחד-עשר אנשים נוספים, כולם בנים חוץ מאחת, שהיא המנחה (יש לציין, עניין קינקי כלשהו, כנראה).
בשלב הראשון דאגה המנחה להסביר לנו מה כל העניין הזה, מי זו החברה ולמה יש לה כל-כך הרבה לקוחות. ניסו להרשים אותי. אבל אני מודה, לא הצליחו.
אחרי שהיא סיימה לדבר התחיל סבב בין האנשים. אני אורי, הייתי בצבא, בלה בלה בלה.
אני מורן, הייתי ככה וככה. אני משה, הייתי פה ושם.
עשרה אנשים בקבוצה, כבר הזכרתי? זה נתון חשוב, תבינו למה בהמשך.

אח"כ נתנו לנו מצב נתון שכזה. כל אחד מאיתנו הוא קפטן לספינה של איזה פרוייקט ייחודי להקמת התיישבות חדשה באי בודד. הספינה טובעת ויש עשרה ניצולים כולל אותנו (כל אחד עם הדף שלו). אני, כלומר הרב-חובל, צריך להחליט מי צריך להיות מהשישה שיינצלו בעזרת סירת-הצלה פשוטה מגומי ויגיעו לאי.
בעוד שאני הייתי זורק כמה אנשים לסירה בלי קשר לתכונות שלהם בעודי מעשן מקטרת וצועק "איי, יו סי סקאבס!" המנחה אמרה שכל אחד צריך להחליט, ואח"כ הקבוצה היתה צריכה להחליט יחד. זה היה נחמד מצד אחד. בעשר דקות היה דיון מאוד ממריץ, מאוד פתוח ומאוד פרודקטיבי, שבסופו נכנסו ארבעה אנשים לסירה שכוללים איש קומנדו-לשעבר שהסתבך בפלילים, מדען אילם, רופא בן 70 וילדה מחוננת עם מחלה נוראית בת 12 (הילדה, לא המחלה) או עובדת סוציאלית בת 35.
מכיוון שעל הבנות אפאחד בקבוצה לא ממש החליט (או חשב, אם להיות הוגנים :), נגמרה המשימה הזאת בכישלון חרוץ ובמוות המוני.

אח"כ טענה בתוקף המנחה שלנו שקבוצה לפני שלושה ימים שכללה 14 איש הצליחה תוך שבע דקות להגיע להסכמה. מישהו אמר לה שמבחינה סטטיסטית זה הגיוני שפעם במלא קבוצות תהיה אחת עם אנשים בראש דומה ואני טענתי (אם כי בשקט) שהיא יכולה להגיד שאתמול היתה פה קבוצה של 42 איש והם הגיעו למסקנה תוך דקה וחצי.

אחרי השלב הזה היתה הפסקה של עשר דקות שבסופה סוננו כל האנשים שלא התאימו. לא בצורה נחמדה במיוחד, כמובן. המנחה תלתה על דלת הכניסה שלט שבו כתובים רק האנשים שעברו. אלה שלא עברו כנראה לא קיימים יותר.

השלב השני:

בשלב השני היינו שבעה וכאן גם התחיל הכיף האמיתי.
קיבלתי פתק עליו היה כתוב "שלט טלויזיה – החלפת ערוץ" והייתי צריך להסביר למנחה, שבאותו רגע נהפכה לחייזר מהחלל החיצון, מהו אותו מכשיר שיש לי ביד. אחרי כמה נסיונות כושלים של אנשים הצלחתי לספק אותה, נראה לי, אם כי היה לי רצון עז לצעוק עליה "מה זאת אומרת לא יודעת מה זה כפתורים?! את באת בפאקינג חללית ואני צריך להסביר לך על טלויזיה?!?"
אחרי הדחקה הקטנה הזו טבענו כולנו במבחן של 11 דקות עם איזה 50 שאלות שנראו כאילו כתבו אותם מורי פסיכומטרי אחרי שבוע בצינוק: "אם השמש אינה שוקעת כל יום במזרח, אל תענה על השאלה הבאה, ואם היא כן כתוב על הקו את ההפרש בין 72 ל-23 רק אם הוא יותר גדול ממכפלת הספרות של המספר הראשון בשאלה זו"; או "לפניך שורת אותיות. רשום את מספר הפעמים בו מופיעה האות א' לפני האות ג' בגימטריה".
לאחר שאספתי את חלקיקי המוח שלי מהרצפה יצאתי לנפוש בקפיטריה לעשר דקות, שבסופן נותרנו רק ארבעה אנשים מוכנים ומזומנים לשלב היחיד שאיכשהו קשור למקצוע: הסימולציה!

שלב שלישי:

ובסימולציה יושב עבדכם הנאמן בחדר לבדו, כשגבו מופנה אל המנחה ונציגה אחרת של החברה שמתחה ללקוח הכי מעצבן שאפשר להעלות על הדעת. אפילו ההורים שלי הבינו מהר יותר איך מפעילים את השלט של יס, וזה עוד אחרי שהמעבר מהכבלים ליס טישטש אותם לחלוטין!

אבל סוף טוב הכל טוב, עברתי את כל היום הנוראי הזה, רק כדי לחזור הביתה, לגלות שהתקבלתי לקורס שלהם, חמש דקות אח"כ לגלות שהגיטרה שלי נדפקה שוב (ועוד במהלך החלפת מיתרים) ולריב עם החברה שלי לסיכום.

אבל נו, אתם מכירים אותי. אופטימיות זה השם השני שלי (מלבד קבוקים).

תעשו חיים ולילה טוב,
הקבוק.