ארכיון פוסטים שפורסמו בחודש אוקטובר 2004

I am your Uncle Sam

יום רביעי, 27 באוקטובר 2004

היום התחלתי לעבוד בשבע בבוקר. אלו לא החדשות הטובות, מכיוון שאתמול סיימתי לעבוד באחד-עשרה בלילה, לקחתי אוטובוס הביתה והצלחתי להירדם רק באחת. בנוסף, הייתי צריך לקום בחמש ורבע כדי להספיק להגיע בזמן.

אבל מה, איך שקמתי, בחמש ורבע, והתמתחתי, ויצאתי מהחדר – הטלפון בבית צלצל.

ידוע לכולם שטלפונים כאלה, לבית, בשעה כל-כך מוגזמת מרמזים על שני דברים:
1) משהו טוב מאוד.
2) משהו רע מאוד.

ואני, רק התעוררתי, רק יצאתי מהחדר שלי ואני כולי בשוק… אני אפילו לא יכול לחשוב על לענות, אני רק בהלם מזה שיש טלפון בשניה שאני קם מהמיטה. אחרי שלושה צלצולים אבא שלי זינק מהמיטה וענה לטלפון והחדשות היו טובות – גיסתי חטפה צירים, וזהו, היא הולכת ללדת. אז אני אהיה דוד אורי פעם שניה-כי-טוב!

אח"כ אמא שלי נסעה אליהם הביתה, כדי לקחת את הילדה שלהם לרופא, כי בלילה היא חטפה התקף אסטמה (או אסתמה. צריכים לזכור לבדוק מה נכון יותר) ובדרך אמרה שהיא מאוד הופתעה לראות אותי ער בשעה כזו, בעיקר כי היא חשבה שהטלפון העיר אותי ולטענתה "אתה הרי לא תתעורר גם אם יסתובב גדוד טנקים בבית".

אז הגעתי לעבודה, כאב לי הראש, עבר לי אחרי הארוחת צהריים. בשתיים ורבע יצאתי מהעבודה והתקשרתי אל אבא שלי, שאמר לי שכרגע גיסתי עוד לא יולדת, אלא מחכה שיגיע הרגע. התקשרתי לאחי והוא אמר שהוא יחזור אלי עוד כמה זמן, כי הוא לא יכול עכשיו – ואיך שהגעתי הביתה התברר לי שאני דוד, שוב. :)

איזה מגניב!

I drew blood today

יום רביעי, 20 באוקטובר 2004

רק ארבע מבחנות. האמת, אכזבה. ציפיתי להרבה יותר.

מה שכן, ראיתי אתמול הצגה של בית-צבי. הצגה שנקראת "אנרכיסט מפוקפק". מחזה של דאריו פו מ-1970, איטלקי שאהב, כנראה, לדבר הרבה, כי הוא כתב כמות כל-כך גדולה של טקסט, שההצגה ברובה מונולוג אחד ארוך (וטיפה מייגע, יש לציין) של הדמות הראשית.

הסיפור הוא ככה: מתישהו ב-70' אירע פיצוץ בבנק החקלאי במילנו שבאיטליה ונהרגו 12 אנשים. המשטרה פתחה בחקירה והועלו חשדות לגבי מעורבות של גורמים ממשלתיים. המחזה נפתח בקטע חמוד ואילם (אבל עם אחלה מוזיקה) בו שני שוטרים מכפכפים חשוד במעשה. רגע אחד יש חושך על כל הבמה, ורגע אחרי הם מתבוננים מעבר לחלון. האם התאבד החשוד או שהעיפו אותו?

אחר-כך מגיחה הדמות הראשית, פסיכופט לא-קליני (יניב ביטון המעולה) שברשותו יותר מדי האשמות לגבי התחזות לכל דבר כמעט, מעורך-דין לטבח.. מה לא, בעצם. שופט הוא עוד לא היה, וכשלא משגיחים עליו לרגע הוא מגלה ששופט עליון אמור להגיע ולנהל את החקירה מול השוטרים בחדרם. הוא מתחזה לשופט ומנהל את החקירה בעצמו, כשברגע זה נפרצים כל הסכרים והבנאדם מדבר כאילו אין מחר והוא חייב להספיק להגיד הכל בשעתיים של הצגה.
ההצגה, איך לומר, פסיכית. הטקסט מעובד ממש טוב והוא קולח ומבריק לעיתים, אבל באיזשהו שלב כבר מתמסמס הרעיון מאחורי ההקבלה המתבקשת למדינת ישראל בפרט ולנפש האדם בכלל. אז נכון שמדובר כאן על צוות שחקנים מאוד מוכשר (ליאור חמו, דביר פרץ, אייל פרידמן [לא ההוא]) והם משחקים יפה מאוד מאוד את הדמויות, עד כדי קנאיות… אבל משהו כאן צעקני מדי ומהיר מדי. אני חושב שעל איכות לא צריך לוותר, אז אפשר היה לוותר קצת על הכמות ולקצץ כמה משפטים (או פסקאות, או עמודים) של טקסט לפסיכי. הוא מדבר הרבה יותר מדי. ממש מוגזם לפעמים. מצחיק הוא כן, ונראה שהרבה פעמים הוא פשוט דופק סטנד-אפ על הבמה, אבל חייבים להרגיע קצת.

מה שכן, יש ביצוע מרשים לרפסודיה בוהמית של קווין. :)

טוב, אין לי ציון לתת. מה אני, מבקר אומנות?

sometimes love kills time

יום שלישי, 19 באוקטובר 2004

ועכשיו, לאחר ההשתפכות כדאי להתחיל לעשות דברים שבאמת יעשו לי שמח, אז קדימה:

אחרי חודשים של הזנחה עצמית פושעת הגובלת בעיקר בשואה (אני רזה יותר מתמיד, מסתבר)
(מי שלא יודע, אני שוקל 57 קילו בצל, אבל זה ככה כבר שנים, אז אל תיבהלו)
(ואני גם מטר שמונים וחמש)
(כוסון, אה? ;)

בכל מקרה, לפני השחרור הפסקתי לתרום דם בקביעות, כי אמרו לי שאני אנמי. מסתבר שחסר לי דם. או המוגלובין. או ברזל. או כולם יחד. או חיים. בכל מקרה, התחלתי לקחת כדורי ברזל, (לא אמיתיים!) והם.. בואו נגיד.. עושים בעיות בעיכול השליו שלי בד"כ. אז הפסקתי לקחת אותם כי עם כל הכבוד..

עכשיו, לאחרונה אני מרגיש ממש חלש, פיזית. נפשית לא נורא, גם ככה אני בסרטים כל החיים אז מילא, אבל פיזית. פחות כוח. אני גם לא מצליח להתעורר כל בוקר בלי בעיה כמו פעם. בקיצור – אני שלוך לא נורמאלי. עצלן אדיר. כמו ההוא מ"עידן הקרח", אבל עם קצוות בלונדינים.

בקיצור, נמאס לי מזה והלכתי לרופא. יש לו אף עצום! נכון כשהייתם מחטטים באף בגיל קטן ההורים היו מזהירים שהנחיריים יגדלו? נכון שג'ינג'י מ"זבנג" תמיד הפחיד אתכם? אז זה יותר גרוע! האף של הרופא הזה דיבר איתי במקום הפה. הוא שאל אותי "אז נעשה בדיקות כלליות. אתה מפחד ממחטים?" אמרתי לו (לרופא. ניסיתי להתעלם מנוכחותו של האף) ש"לא. מיהיהיהיהיהיהיהי" והתחלתי לחטט לו במגירות. הוא הרגיע אותי ואמר "לא עכשיו! במעבדה.." אז התאכזבתי ואמרתי שטוב, בסדר. רק, כמה מבחנות זה ייצא? חמש. סבבה.
"היי," הוא מאנפף (פההה, אני קורע את עצמי..), "אולי תעשה גם בדיקת איידס?".
אני מביט בו בחשדנות. "זה אומר עוד מבחנה…?"
"כן,"
"Bring it on, baby!"

אז אכן. את הבדיקה אני אעשה מחרתיים, נראה לי. זה אומר צום של 12 שעות, אבל אפשר לשתות מים (יהה…) ואפשרלהשמיד עם שלם, אם רוצים. רק לא לאכול. אחרי זה אני אדאג להפוך את ההמתנה של שלושת השבועות לסיפור מתח מטורף שימתח את קצוות הריאליטי לגבולות חדשים – קבוקיםHIV. או יה. ואם כן, אז בי נשבעתי שאני אוכל רק קבוקים כל חיי (טוב, אם יישארו לי שיניים).
אך, כמה שאני אופטימי.
בכל מקרה, כדי שלא יתמוסס המתח לשלושת השבועות הקרובים אני אדאג לעשות גם מנת מתח שבועית לסתם בדיקות הרגילות – ככה שתהיה במתח אם חסר לי ברזל (!) או המוגלובין (!!) או דם (!!!) או שאני בכלל מת (!!!1).

יהיה מטורף, אני אומר לכם. זה ישנה את פני ההיסטוריה של האינטרנט! כן! מוהאהאהא!

she has a (boy)girlfriend now! (ta-ta-tana-tana)

יום ראשון, 17 באוקטובר 2004

יאללה בלגאן, שמח במטבח!
כה אמרו Reel Big Fish, בנושא של הקטע הזה. שיר מספיק טעון רגשית בשביל לרצות למות (בחור שמגלה שהאקסית שלו עכשיו לסבית).
דוגרי, הייתי מעדיף.
(בעיקר אם זה היה מוקף בסקא מקפיץ וכייפי :)

ממרמף. כועס? לא. מאוכזב? אולי. סה"כ, זה לא נעים, אני בטוח. אם כי הייתי מעדיף לגלות את זה בצורה נורמאלית (למשל, שהיא תאמר לי את זה בגלל שהיא מרגישה שאני מחכה לתשובה לשאלה ששאלתי אותה פעם) ולא בצורה המרגיזה שבה זה קרה (היא אמרה לי אחרי שה-SMSים והאיציקים שלי נקראו כאילו אני טובע בבריכה של ציניות, למשל).

טוב, אולי באמת יש לי רצון מוגזם מדי לאמת ולשיחות ולחיבוקים, ואולי זה כל-כל מעוות שזה ממש לא מתאים לבנות שנולדו אחרי (דור ה-Y המזויין הזה..), אבל בחייאת, הן יתלוננו כל החיים בדפי אינטרנט, בבלוגים, בתגובות בוואללה, ב-YNET, בצ'אטים בנענע ובתוכניות מציאות אינפנטיליות.. אבל הן לאאא יגידו לך את זה בפנים. Hell no! זה יותר מדי, מה אני, אישה?

יכול להיות שאני גם בכלל לא ממוקד במה שאני אומר. הנה אני, מתבכיין בצורה כה טינאייג'רית שהשם של האתר ישתנה עוד רגע ל"קבוקים שולת!!1".

מצד אחד אני רוצה לדעת מי זה (לפוצץ לו ת'צורה! טוב, אז לא.. :), מצד שני אני לא. מצד שלישי, אני מרגיש שתשובה בכלל לא קיבלתי. במקום להגיד לי למה זה לא מתאים לה עכשיו, היא ברחה אל מאחורי בחור חדש ובלי שום הסבר אמיתי. זה בעצם בעיקר מקומם ומעליב. אני חיכיתי. היא לא.
כוסאמק.
אמרתי כוסאמק!

(ובנימה אופטימית זו, לכו תקשיבו לשירים הנהדרים בפרוייקט לאונרד כהן של השרת העיוור, כי זה פשוט תותחי ברמות היסטריות ופי אלף יותר מרשים ומקורי מכל ביצוע-מחודש-קאבר משמים ששמענו השנה)

יאללה, מספיק עם האקטואליה

יום רביעי, 13 באוקטובר 2004

כבר כמעט יום שהאתר לא זז. זה כנראה העונש של פרסום באינטרנט (מי שלא שם לב, היתה תגובה שהפנתה לקבוקים איפשהו ב-YNET, באחת מתגובות הגולשים למכתבים שהתעסקתי בהם מקודם).

יש לציין כמה דברים למען הסדר הטוב, בנוגע לעניין המכתב של גדי שוורץ:

1) מסתבר שיש לטוקאוס שרת, יותר נכון Mirror בארץ. טעות שלי, אם כי הייתי בטוח שהוא לא פעיל יותר.

2) שוורץ לא הודיע מאיפה הוריד את הקובץ שהוריד. הרבה פעמים אתרים בחו"ל מגבילים הורדה של כל אחד מהגולשים הפעילים אצלם כדי לא ליצור עומס. טוקאוס עשו את זה פעם, גם download.com עושים את זה לפעמים. נברמיינד דאט, אבל ההוכחה היא שהוא יכל להוריד את זה משרת טוקאוס בארץ בבערך 100K. אז אם כבר, אז כבר.

3) גם בב"ל פישלו בגדול, אבל זה בגלל דברים אחרים כמו לא להודיע בתקליט שלהם בהתחלה שיש איטיות כללית לחו"ל או בגלל השטות החדשה שלהם, שבגללה אלף אתרים בארץ קרסו.

4) אני עדיין בא להגן על התומכים הטכניים, כאחד כזה. לא יפה מה שגדי שוורץ עשה, להסתמך על תומך אחד שיכול להיות ופלט שטות קטנה. מצד שני, מאיזושהי סיבה אנשים תמיד מתלוננים על זה שאיטי להם או רע להם או אכלו/שתו להם, אבל הם שוכחים שגם מרצדס מחזירה לפעמים מכוניות למוסכים בגלל תקלות אחרי יצור.

או בקיצור נמרץ – תרגיעו. :)