ארכיון פוסטים שפורסמו בחודש אוגוסט 2006

הופרדו בלידתם?

יום שלישי, 29 באוגוסט 2006

אמאלה!

מורים כמעט למדו לשחוט חתולים ולסגוד לכרוביות

יום ראשון, 27 באוגוסט 2006

בוואללה! מספרים שסיינטולוגים שולחים מכתבים למנהלי בתי ספר ומציעים להדריך מורים בחוברת שנקראת "הדרך אל האושר".
יש שני סוגים של אנשים בעולם שמדברים על סיינטולוגיה: הסיינטולוגים, ואלה שלא יודעים במה מדובר או שכן ומספרים על כת מסוכנת שנובעת מרצון להרוויח עוד כסף. מדובר על כת, כך אומרים, שהעומדים בראשה מרווחים הון מאנשים שחושבים שהם יגלו את האמת על החיים ועל היקום וכל השאר.
בקיצור, זה נשמע כמו יהדות. ואיסלאם. ונצרות.

לצערכם, אני לא נכלל בשתי קטגוריות האנשים האלה. אני איפשהו באמצע. לפני כמה שנים עשיתי שני קורסים במכללה הסיינטולוגית בת"א. אחד מהם ניתן לי חינם ע"י חבר סיינטולוג, בעקבות משבר אישי שלא אפרט אותו, ואחד אחר לקחתי אחרי פרידה כואבת. רק על הקורס השני שילמתי. 140 ש"ח זה על אז, ולקח ארבעה ימים, אם אני לא טועה. בסופו ניסו לנדנד לי קצת להישאר וללמוד עוד, או אולי להתחיל דרך רצינית בה אני נהפך שם למדריך ועולה בדרגות המקצועיות (כמו בכל חברה אחרת), אך סירבתי בנימוס ואמרתי שאני מעדיף לקחת את מה שלמדתי ולנסות את זה בחיי ורק מאוחר יותר להחליט.

אם אני לא טועה, והמכירים אותי יכולים להודות בכך עלי, לא התחלתי להטיף לסיינטולוגיה או להפסיק לדבר עם כל מי שלא אוהב את זה או לשחוט חתולים ולצייר עם הדם שלהם. הקורסים האלה עשו לי טוב ועזרו לי במשברים האישיים ההם. מאז לא לקחתי עוד קורסים. אם אני אגיע למשבר אישי כלשהו אני אולי אמצא לנכון ללכת ולחפש תשובה גם בסיינטולוגיה. אולי לא.
החברים הסיינ' שלי בינתיים לא הפכו לאנשים עשירים במיוחד, אבל הם גם לא חסרי חיים, יש להם חברים ועבודה והם אנשים נורמאלים לחלוטין. יש כאלה שזורקים לכל כיוון "אתה חייב ללמוד סיינטולוגיה!" ויש כאלה שלא. בדיוק כמו כל דת אחרת.

בכל מקרה, יש לי כמה מחשבות בנושא. הדרך אל האושר ניתנת חינם. אפשר גם למצוא את המחלקים שלה מתחת למרכז עזריאלי, בשיינקין ובהרבה מקומות אחרים ואולי אפילו לקבל אותה בדואר פעם בכמה שנים. אפשר גם לקרוא אותה בחינם באתר שלהם. בחוברת עצמה אין שום גישה שלא מוכרת לכם בתור "פסיכולוגיה בגרוש" כזו או אחרת. אם כבר, הדבר היחיד שלא מופיע בכלמיני סדנאות או חוברות לשיפור עצמי (או בגליונות של "מנטה") הם שני הסעיפים הרציניים הבאים:

אל תקח סמים.
אנשים שלוקחים סמים אינם רואים תמיד לנגד עיניהם את העולם האמיתי. הם לא באמת שם… הם עלולים להיות מסוכנים מאוד עבורך… אנשים מרגישים בטעות שהם "מרגישים טוב יותר" או "פועלים טוב יותר" או שהם "רק מאושרים" כשהם על סמים. זוהי אינה אלא הזיה נוספת… הרתע אנשים מלקיחת סמים כאשר הם עושים זאת ועודד אותם לבקש עזרה בגמילה.

מזעזע לשים דבר כזה בכיתות, אה? נוראי ללמד מורים שסמים זה מסוכן. אני וחבריי תוצר של מדיניות ההפחדה של משרד החינוך. עשרות כרזות של "DIE לסמים" וכאלה דברים. "אל-סם" וחבריהם אוהבים להגיד, כמו ה-RIAA, שזה מסוכן, שזה מוביל לעתיד מקולקל ושזה הורס את החיים. אתה מתחיל עם ג'וינט וממשיך בגניבת שירים באינטרנט ואח"כ שוחט חתולים וכו'.

אל תגזים בשתיית אלכוהול.
אנשים ששותים אלכוהול אינם עירניים… פוגע ביכולת התגובה שלהם אפילו שנדמה להם שערנותם גוברת בזכותו… לאלכוהול יש ערך רפואי מסויים אך אפשר להגזים בערכו.. אל תיתן למי ששתה אלכוהול להסיע אותך במכונית… מנע מאנשים שתייה מופרזת.

פה כבר באמת אין שום דבר חדש. אם שותים לא נוהגים. מה שכן, הגישה פה קצת יותר הוגנת. שוב, אלמנט ההפחדה לא ממש עובד על ילדים בכיתה ט' שרוצים להקפיץ טקילות עד אובדן הכרה. מה שכן, יש כאלה שאפילו לא חושבים על זה כשהם מתיישבים מאחורי ההגה ומסכנים את החברים שלהם, את הזרים המוחלטים בכביש או במדרכה ואפילו את עצמם.

אתם מוזמנים לקרוא את שאר החוברת. מנסיון, אני יכול להעיד שהיא לא מזיקה. היא לא שוטפת את המוח, לא מוכרת לכם דברים שאתם לא יודעים. הדבר היחיד שאני באמת מצדד בו בעניין החוברת הוא זה: היא כתובה בצורה פשוטה, הוגנת ולא מעליבה את האינטיליגנציה של הקורא. אם מישהו, בכלל, סיינטולוג או איש חינוך כלשהו, יצליח לגרום למורים במדינה לדבר אל התלמיד בנושאים האלה בלי לגרום לו להרגיש מטומטם וילדותי אז יש ערך מוסף רציני. אולי לפני שמבטלים כל הצעה אלטרנטיבית לנושא החינוך בארץ עוד לפני שבודקים אותה – כדאי לרדת לשטח. להרגיש אותו ולפקוח עיניים.

וור יו פרום?

יום שני, 07 באוגוסט 2006

לישראלים יש גישה משעשעת בחו"ל. יושבת משפחה ישראלית, יום לפני הטיסה ומדבר עם החברים. הבעלים ידברו על כדורגל ועל האוטו שהם שוכרים והנשים ידברו על איזורי הקניות והמוזיאונים. תמיד יהיה מישהו שיגיד "אבל אל תסתובבו עם חולצות עם כיתוב בעברית או כובעים או משהו כזה". מה שנקרא, להתייוון. אנחנו מסתובבים בחו"ל כאילו היינו מיוון, או טורקיה, או קפריסין או ספרד, תלוי איפה אנחנו נמצאים.
ינץ לוי כותב בלמהנט על הנושא, כנראה בעקבות הבחור שקיבל עליהום לפני כמה זמן בטורקיה. הוא כותב יפה סיפור שבו הוא עצמו מסתובב עם אשתו בטורקיה ומחליק מדי פעם להגיד שהוא מישראל ומדי פעם להגיד שהוא מאספניה.
לי אישית אין בעיה עם אנשים שמחליטים להגיד שהם לא מישראל, או לא להחצין את זה בחו"ל. מה שמרגיז אותי זה שאותם אנשים מסתובבים אח"כ ליד האיש המשתין בבריסל וצועקים "שושי, תביאי איזה וופלים לילד!". אני אישית מעדיף להגיד מאיפה אני. הטוקבקים לכתבה של לוי כוללים לא מעט אנשים שטוענים שאם תגיד במסעדה שאתה מישראל יעשו לך כל מני מספרים באוכל. הסתובבתי חודשיים וחצי באירופה כ-backpacker ואני לא זוכר שאי פעם טעמתי משהו מוזר באוכל (אם לא מתייחסים להאגיס הסקוטי, שהוא מראש נחשב אוכל מוזר). למען האמת רוב האנשים ששמעו שאני מישראל לא הגיבו בהפתעה. זה נכון שיש גילויי אנטישמיות וגישה עצבנית-משהו כלפי ישראלים בחו"ל, אבל תכל'ס כמה תיירים נתקפים מדי שנה בגלל שהם יהודים?
כשאתם בחו"ל אתם מוזמנים להגיד שאתם מקפריסין, אבל תדעו שאם אתם לא מסתובבים ברובע מוסלמי עם דיוקנאות של נסראללה בכל מקום – אפשר להגיד מה שרוצים.
אפילו, ותתפלאו כמה אנשים לא חושבים כך, בגרמניה.

שסק מתנצל

יום שני, 07 באוגוסט 2006

שסק מדי פעם מתעורר לחיים (אני נשבע שהוא אומר אותו דבר עלי כבר שנים בנוגע ל"קבוקים") וכמעט תמיד זה ממש מצחיק.

שיניים היו לי, איציק קראתי להן

יום שני, 07 באוגוסט 2006

ביום חמישי האחרון עבדכם הנאמן יצא לכירורג השיניים הקרוב לביתו כדי לעקור שתי שיני בינה. אחת למעלה, אחת למטה. שתיהן בצד שמאל. העליונה יצאה בעקירה רגילה והתחתונה בעקירה כירורגית, המצאה מזוכיסטית במיוחד של רופאי שיניים בכל העולם. זה שכאב לי לא אומר שצריכים להכאיב לי יותר!
מאז הניתוח הקט הזה שלבי ההחלמה מוצגים יפה-יפה על שולחן המחשב שלי הרבה יותר מאשר על הפנים שלי. כנראה יש לי כל-כך מעט שומן שאפילו הצד המנותח בקושי התנפח ומי שלא מסתכל ממש לא רואה את זה. מצד שני, המחשב שלי סובל אותי כבר כמה ימים בלי הפסקה, והסביבה שלו סובלת אפילו יותר.

זה התחיל ביום של הניתוח בו הזלתי קצת ריר על המקלדת ועל השולחן עצמו. זה מה שקורה אחרי חמישה מזרקי חומר מרדים בצד אחד של הפה. פאק, אפילו העפעפיים של עין שמאל הלכו לישון בלי ליצור קשר עם עין ימין ולדאוג לה למצב דומה. בשלב מסויים, בעודי נושך את עצמי ללא הכר בחלל הפה ומדמם/מרייר על המקלדת קלטתי שבאמת כואב לי, וכנראה נגמרה ההרדמה.
יום אחרי כבר כאב יותר. כן, זה אפשרי שיום אחרי יכאב יותר. זה אולי נוגד את ההגיון הבריא אבל זה לא נוגד את רשעותו של האל, כנראה. הומור שחור, עאלק. כואב! אז בשלב הזה כבר הייתי על אופטלגין אחרי אופטלגין. יש לציין לכאבי ראש אני לוקח אקמול. יש לי מספיק חברים שלוקחים מינימום אדוויל אם לא שניים אדומים ממנו רק כי יש להם כאב מעיטוש חזק מדי. אדוויל אדום אחד פעם במהלך משמרת במוקד התמיכה גרם לי להתעופף כאילו הייתי לפחות על שלושה LSD בשנות השישים. אז תחשבו מה שני אופטלגינים עשו לי – נכון מאוד. חוסר תחושה בידיים, ראש מעופף והבלגאן ואני עומד באמצע החדר ומנסה שבע פעמים רצוף לתפוס את החוט של מאוורר התקרה כדי לכבות אותו. שבע!
בסוף כיביתי. למאוורר שלום.
אתמול כבר היה בסדר. היום גם טוב. מה שכן, היום כבר ניסיתי לאכול ליד המחשב. טעות איומה. לא אסביר בדיוק מה קרה, אבל עכשיו העכבר שלי מריח מאפרסק וכנראה גם כפות הרגליים שלי, וזה לא בגלל שימוש בסבון חדש.

note to self: לא לעקור, רק כשכבר כל-כך כואב שאני מעדיף קטיושה על הראש.