ארכיון פוסטים שפורסמו בחודש ספטמבר 2006

אחח, ג'קו ג'קו..

יום רביעי, 20 בספטמבר 2006

אז הליקון החליטה לבטל את הפקת האלבום של ג'קו אייזנברג, זוכה כוכב נולד והסיבה לכך שאני כל-כך פופולרי בקרב בנות 12-16 (הסתובבתי בבתי ספר לאחרונה כחלק מעבודתי וטענו שאני דומה לו. או שהוא לי.), רק בגלל שהוא טען שרמי קליינשטיין גורם לו להקיא. וש"תפוחים ותמרים" זה להקיר. ושהשיר החדש של רמי גורם לו לרצות להוריד שתי סטירות.
להליקון יש מספיק אמנים חזקים ברפרטואר, כגון קליינשטיין. רמי וחבריו מהליקון (ארקדי דוכין, ריטה, עברי לידר, בלקפילד, רוני, נינט , סאבלימינאל, שירי מימון, שוטי הנבואה ועוד) הם מהטופ של המוזיקה הישראלית. רשימה שמראה את הסיבות שהמוזיקה הישראלית כל-כך משעממת. ההרכב הקודם של ג'קו, "ג'אמוס" היה גרוע אבל מצחיק ולא כל-כך שם זין על הפלייליסט. ג'קו יעשה בחכמה אם יחליט לקחת את הכוח שיש לו עכשיו ולהקליט אלבום עם חומר משלו, עם נגנים שיבחר ודרך כל חברה תקליטים אחרת שיבחר בעצמו. הוא יכול עכשיו לעשות מה שבא לו. שישיר, יקלל ויפסיק לצאת אפס כזה בראיונות. בדיוק כמו בסיפור Useless ID, להקה בעלת רפרטואר וקהל בחו"ל, שלא ממש חייבת להתחנף לקהל הישראלי – הם אמרו מה שאמרו ואז, כשכל המדיה הישראלית עשתה להם עליהום, רצו מסביב לתרנגול כפרות וביקשו סליחה מכל העולם. להקת פאנק, כן?

ג'קו, עזוב אותך מחברות תקליטים שיעשו ממך נינט. יש לך מה להגיד – תגיד. תן בראש למי שיש לו שכל להקשיב לך ולא למי שמקשיב רק לרדיו. ושהליקון יקפצו.

אפשר צ'יפים עם זה?

יום שלישי, 12 בספטמבר 2006

הבועה מתנפחת?
למהנט מדווחים בכתבה חמודה של מישל דור על ה"בלו בר" בכפר-סבא שעבר לשנות האלפיים וחיבר לכל שולחן מסך עם עכבר. על המסך מוצג התפריט כולל תמונות של המנות ושל הבירות השונות, כמה קלוריות, ממה מורכבת כל מנה וכמובן מה המחיר. בחלק מהמנות גם אפשר להוסיף או להוריד רכיבים (בלי עגבניות, למשל). בטוקבקים כבר התפתח דיון חצי-אינטיליגנטי לגבי מהות הישיבה בבר או במסעדה והאם זה טוב או רע.

התחיל עם זה דרור, מספר 3:
talkback_bar_1.jpg

לא בטוח שהבועה תתפוצץ. למען האמת, אני יכול לראות בעיני רוחי מליוני יפנים עובדים ככה עוד כמה שנים. אני אפילו רואה את זה מצליח בבירות הסטייל של העולם. למה לא, בעצם? זה יכול להיות סקסי להדהים בפאב במילנו או בפאריז.

talkback_bar_2.jpg

פה כבר מתחילים הטוקבקים להיות קצת יותר רציניים. קצת. לא שמעתי על זה עדיין בשום פאב אחר (בטח לא בארץ) ואני כמובן שלא אתפלא אם זה קיים היכנשהו, אבל באמת יש כאן משהו שמפריע לי. מצד אחד זה מדליק. זה מעלים את הצורך במלצרית מעצבנת עם גישה מחורבנת (צריך לסבול רק כשהיא מביאה את האוכל), זה יכול להוריד את המחירים של המקום כי להפעיל מערכת ממוחשבת כזו נשמע לי זול יותר, בטווח הארוך לפחות, מאשר להחזיק צוות מלצרים גדול. זה גם יכול להיות באמת נחמד לשבת עם תאורת מסך מחשב.
מצד שני, כל הסיבות האלה גם נגד. למה לשבת בפאב מול מסך מחשב? מה רע בנרות? אולי עדיף בכלל הקשר האישי בין הקהל לאנשים שמשרתים אותו? אולי עדיף שאנשים ימלצרו מאשר שלא ימצאו עבודה כזו?

כשטיילתי באירופה ראיתי דבר שמשלב בין שתי הגישות האלה (הטכנולוגית והאישית, במסעדות כמובן): המלצרית היתה מגיעה ובידה דבר-דמוי-פאלם שכזה, מחובר כנראה לרשת אלחוטית במקום. היא היתה מקישה את ההזמנה אצלה והטבחים/ברמנים היו מקבלים את זה מיד. זה הרים את הרמה המקצועית במקצת. אין ספק שזה גרם למנות ולשתיה להגיע יותר מהר לשולחן שלי וגם לא היו טעויות מוזרות בחשבון או כתב-יד לא ברור. בנוסף, זה לא פגע בחווית הפאב האישית, שבה פוגשים ומדברים עם אדם ולא רק עם מחשב. יש לציין שראיתי את זה בהמון מקומות באירופה ואני מעדיף את השיטה הזו מאשר את החזון של "קונספטיק".

למה התרנגולת חצתה את הכביש?

יום ראשון, 03 בספטמבר 2006

לפי וויקיפדיה, התרנגולת=צ'יקן, כינוי ל"פחדן", היתה בעצם ילדים שגרו במקום בשם שיפּרוֹק, בניו-מקסיקו, ובשל עוני היו משתכרים הרבה. בגילופין, היו הילדים חוצים את הכביש כדי לראות מי לא צ'יקן, וחלקם היו נהרגים. אם זה היה קורה בימים אלה, סביר להניח שלפחות שתי סדרות טלויזיה מונפשות היו עושות מזה בדיחה. אחת ידועה להרבה אנשים ונקראת סאות'פארק, השניה לא מוכרת, ונקראת Robot Chicken.
השם ההזוי הזה מגיע ממוחם של סת' גרין ומתיו סנריץ'. התוכנית נוצרת בסטופ-מושן ברמה מאוד גבוהה וכל תוכנית היא בדיוק עשר דקות, כולל שיר פתיחה שמבוצע על-ידי לס קלייפול מ"פרימוס". מספיק לדעת שהבחור הפסיכי הזה בתמונה כדי להבין שלא קורה פה משהו נורמאלי במיוחד. אבל זה לא נגמר. עשר הדקות האלה מורכבות מהמון מערכונים קצרים. לפעמים "קצר" זה דקה וחצי, לפעמים חצי דקה ולפעמים אפילו שתי שניות בלבד יגרמו לכם להשתין מצחוק. סיפור-המסגרת (הלא חשוב בעליל) מסביר את העניין: יש כאן רובו-תרנגולת שיושבת על ספה ומסתכלת בטלויזיה. זה בעצם זיפזופ פארודי, לפעמים ממש מרושע, על כל תרבות הפופ באמריקה. יש מדי פעם יציאות מעבר לגבול האמריקני, אך הן לא רבות בכלל. לכן, כשצופים בתוכנית לפעמים קשה להבין, כי מדובר על בדיחות פנים-אמריקניות שכאלה. מה שכן, כל פרק מייצר לא פחות פנינים אינטלקטואלים ואינפנטילים כאחד, כמו הקטע הבא:

מלאנ'תלפים קטעים קורעים.