פשוט הלהקה הכי טובה בעולם

אני גיליתי אותם בצורה משונה קצת. כל אחד מכיר להקות שאחרכך הופכות לדבר הכי טוב בחייו בצורות משונות קצת. היה לי ידיד אחד שאהב לספר כל הזמן עליהם, ואני כל הזמן הקשבתי (או קראתי, יותר נכון. זה קורה בעיקר באולטינט ורשתות דומות) ולא הבנתי על מה הוא מדבר. באותה תקופה להשיג שירים מקאזה היה סיפור מההפטרה וכל שיר לקח לפחות חצי שעה, ובאמת למי היה כוח לזה (לא לי, אפילו לא היה לי ADSL אז).

מה שקרה היה שהלכתי לאבט"ש באיזה בסיס. היה שם בחור אחד שאני לא זוכר את שמו, שהיה מאובט"ש גם-כן והוא ואני דיברנו על מוזיקה כל הזמן. בתקופה ההיא (הייתי אומר חמש שנים, בערך) הסגנון השולט אצלי היה מטאל, ואם אני לא טועה זו הנקודה שבה התהפך לי העולם המוזיקלי. פתאום הוא אמר שהוא הולך להתקלח אבל שאני חייב לשמוע משהו בינתיים בדיסקמן שלו. "קוראים להם Mr. Bungle ואני חייב להשמיע לך יצירת אומנות שכזו" והביא לי את האלבום האחרון ביותר שלהם, California. נשכבתי על המיטה בחדר שומרים והתחלתי להאזין. אחרי שלושה שירים חלק אחד במוח שלי התעורר והתחיל למרוד בכל שאר חלקי המוח, שבאותה עת היום נאמנים למטאל+פינק פלויד (בלבד!). השכל שלי התפוצץ כשהגענו ל-Ars Moriendi ואותו בחור ואני היינו יושבים על הספסל במשך שאר ימי האבט"ש, בין השמירות, מאזינים עם מפצל אוזניות ומתפעלים כל פעם מחדש מה… דבר הזה.

אני יכול להגיד בבטחה שמיסטר באנגל שינה לי את החיים. קלטתי שיש דברים שמותר ואף רצוי לעשות במוזיקה. שיש מקצבים לשבור ויש סאונד להאדיר ויש סגנונות מוזיקליים ותרבותיים שיכולים להתחבר לסגנונות אחרים גם כשזה לא נשמע הגיוני בהתחלה.

ואני מבכה, ממש מבכה, על היום שבו הודיע מייק פאטון שמיסטר באנגל איז נו מור ובעצם אמר לי "מצטער, חביבי. אין שום סיכוי בעולם לראות אותנו לייב". מאותו רגע בערך צדתי באינטרנט עשרות קטעי אודיו ווידאו כאלה ואחרים מהופעות. בצפייה בקטעים ההיסטרים האלה, בבלגאן הלא נורמאלי ששורר על הבמה, באנרכיסיטיות הכל-כך פאנקיסטית הזו אני רק בונה עוד ועוד ציפייה ללעמוד על במה בעצמי, עם להקה, עם החיבור האלחוטי לבס ועם הרוח הגבית שמיסטר באנגל נותנים לי כבר חמש שנים – ולגרום לקהל עצום ורב לקפוץ ולהשתולל. או במילים פואטיות יותר: To kick their fucking asses!

אחח, איזה יופי.

לכתוב תגובה