Saturday sun came with no warning…

בכל שנה זה דומה. דיכאון מצד אחד, חיוך בלתי-נגמר מצד שני. הרבה קצף. לרגע אחד בוכים, רגע אחרי צוחקים.

שנה שעברה הייתי דגלן בטקס המרכזי בהר-הרצל. כן, זה שנגמר עכשיו בדיוק. הייתי בטור השני בשורה השניה של משמר הדגל של חיל מודיעין. היה אדיר. שבעה שבועות התכוננתי ובסוף היה שווה את זה. לא ראו אותי בטלויזיה, אבל למי אכפת.
עכשיו לא היה את זה. להיפך, אין עבודה, אין צבא ואתם מכירים את ההמשך.

והיה את הדיכאון, והיתה את העצבות, ומאז לפני שנה היה לי הרבה קצף והרבה בכי מעורבבים.
ההומור הלך וההומור חזר, החיוך נגמר ואז נבנה מחדש ועכשיו…

ביום העצמאות נראה לפעמים שהכל בסדר. אולי זה לא נכון. מצד שני אולי זה כן. אולי כשיודעים מה לא בסדר, כשנותנים לזה לצוף סוף-כל-סוף על פני השטח ומרשים לרגשות ולמחשבות האמיתיות להישטף החוצה כמו מים – אולי זה בעצם סימן. סימן שטוב. סימן שיש את הסיבות לחייך ולצחוק ולא להיגמר. קצף.

ואולי הצורה הטובה ביותר להסביר את יום העצמאות זה לחזור על דברי האחיינית בת ה-3 וחצי שלי, שבזמן טיול ברחוב עם סבתה נשאלה "מה יש מחר?" וענתה "יומולדת למדינה!".
"ואיפה חוגגים את היומולדת, בגן?"
הביטה הזאטוטה בסבתה ואמרה, בשיא הרצינות, "סבתא, איזה שטויות את מדברת, יומולדת למדינה לא עושים בגן, יומולדת למדינה עושים בפארק!"

חג שמח לכולם. :)

קבוק,
מישהו עם חיוך על הפנים.

לכתוב תגובה