none of them knew they were robots

האמת שבסופ"ש האחרון הייתי די בבאסה.
בהתחלה לפחות. היה לי שבוע מעצבן שעבר. לא היתה חזרה (השבוע שתיים, או אפילו שלוש!) ועבדתי חמישה ימים רצוף. במשך השבוע הייתי בשתי הופעות והוצאתי המון כסף ובסופ"ש שמתי לב שאין לי ממש לאן ללכת, שני חברים טובים שלי כנראה יבלו עם חברים מהקק"צ שלהם וכאלה.
גם היו לי טלפונים משונים השבוע. כמה אנשים שלא דיברתי איתם (ואיתן) הרבה זמן. אחת מהצבא, כמה שבצבא, כמה שאחרי צבא. ועם כולם לא יצא לי לדבר רציני. וזה היה משונה כי פתאום התקשרו ולמישהו היה אכפת, שזה לא מישהו או מישהי מהרגילים. מה החכמה ברגילים. הם מיוחדים תמיד. הייחוד החדש הוא זה המעניין.

בסוף גררתי את כולם, תשעה אנשים יחד, למקום שחבר שלנו מברמן בו, בכפר סבא. היה ממש כיף, נהניתי מאוד ואפילו הרשמתי איזה שתי בחורות (אבל אני בספק אם יש לי ממש כוח רצון עכשיו לעשות יותר, אני מותש כבר…:\). עשינו שמח כמו שלא עשינו הרבה זמן. שינוי באווירה ובמיקום זה חשוב.

שבוע הבא אחד מהקצינים לעתיד רוצה לצאת למימד החמישי. פעם זה היה נחשב נדוש, אבל כבר חצי שנה שאנחנו לא במרכז העניינים שם. יש קהל חדש וזה יותר כיף להשתלט על הרחבה שלושה אנשים שכבר לא בקטע יותר מדי ולא כולם מכירים אותם.
זה שווה את עשרות השקלים לפתע. גם רציתי לבלות. גם בא לי לשתות לשכרה, אבל ברמות של טשטוש טוטאלי.

מישהו אמר לי שבוע שעבר שאני התומך הטנכי הכי טוב והכי אדיב וסבלני שהוא הכיר בתקופה האחרונה ורצה לשלוח פקס. אבל הוא לא שלח. פייר, לא כזה אכפת לי, אבל הוא היה יכול אולי לזכור את זה. תחשבו על זה כשאתם חושבים שלמישהו מגיע את החיוך שלכם ואת הכבוד שלכם ואת האמת שלכם. אם זה מגיע לו תתנו לו. אתם לא יודעים אף פעם אם תוציאו אותו פתאום מהדאון שהוא נמצא בו. מה יש לכם להפסיד.

hell brought me those bass lines,
and i'll sniff it to the ears till
the stage will burn

(השיר שלי נתקע לי בראש. הוא כל-כך מדוייק)

לכתוב תגובה