זהו סיפורו של מוטי, מוטי פנאן

היכן-שהוא, במוחו של בחור צעיר וקרח כמו כדור ביליארד (מהלבנים, דווקא), לפני כמה שנים, עלה כנראה הרעיון להעלות אופרת-רוק כזו שעוד לא עשו בארץ. נו, לך תרים דבר כזה. הרי הכל עשו בארץ, לא? הכל! עשו מאמי… עשו עוד הפעם מאמי.. מאמי עם בחורה קרחת? לא, זה לא יעבוד.. אולי משהו אחר.. משהו שהקהל לא יצליח לאכול? יש דבר כזה? קהל תרבותי ישראלי מצליח לאכול הרבה דם ותאונות בשנה אחת, אז מה זה מופע רוק אקסצנטרי בשבילו? מה כבד ההפסד כן?

אני מוכן לשים כסף (וירטואלי!) שזו המהות של המחשבה שגררה את ההתפתחות של המופע המרשים "מופע החיים של מוטי פנאן". שמו היה בעבר "מופע החיים של מוטי פנאן וצופי רמת-גן" אך בגלל כמה טעויות לא-ברורות ומחסור בדיו (וכנראה גם כמה עוגיות צופיפינקיות מורעלות) הוחלט לקצר את שמו. מאז שאני מכיר את המופע, מלפני שנתיים לערך, הוא ממשיך ורץ פה ושם. קהל יש, ברוך השם. בחיפה, בקיבוץ דן, בג'ה-פאן ובתמונע בעיקר, רץ המופע ההיסטרי הזה עם קהל מעריצים אדוק.

לפני כמה זמן הוחלט להרים שם את אותו המופע – רק על במת הסינמטק. אולם עם 400 מקומות ישיבה ופאסון של אולם קולנוע צרפתי של סטודנטים בשנות ה-60. יעני, איכותי-פלצני. הקונספט נבנה, החזרות נחרשו, המתופף והבאסיסט הוחלפו, הצ'לנית באה והצ'לן הפך לבאסיסט, שירים נחתכו באכזריות (אכזריות, אני אומר!) וחזרו והנה קם מופע החיים של מוטי פנאן על בימת הסינמטק ביום שישי האחרון, 4.2.2005.

אח, כמה מרשים היה!
מי שלא מכיר את המופע הזה או את אחיו הקבארט-האפל "מופע החיים של גוטל בוטל" (יש קשר בינם) חייב לעצמו ללכת לראות את זה. אחרי מסע שכנועים נמרץ הצלחתי להביא רק ידידה וחבר ללהקה אחד (המתופף). שניהם התלהבו מאוד, אמרו שזה משהו שהם לא ראו מעולם בארץ, המשיכו להתרשים עוד שעות מאוחר יותר ולהתלונן בפניי שלא הבינו כלום. אז העלילה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, היא משהו כזה:
מוטי הוא נער שמאוהב בנערה ושמה כותל. היא לא שמה עליו הרבה קצוץ, בעיקר כי הם באים ממקורות שונים (שבט צופי רמת-גן נגד בני עקיבא שולתים!!1). הוא הולך לחפש את עצמו ומוצא את התשובה בארץ השאנטי-באבות, הלא היא שאנטיבאבא-לנד, שם הוא פוגש כלבה סקסית במיוחד, את פיאט השאנטי, משטרה ומה לא, יוצא משם גורו מלא-בינה וכל טוב ויוצא לכבוש את לבבה שוב.
כל המופע בנוי משירים בלבד, בלי מערכונים או משהו, שלא תטעו. לא מדובר בסטנד-אפ, אם כי נתי אורנן, הוגה המופע, שולט בבמה בלי עוררין. מלבד היותו זמר די בחסד (לא הייתי אומר ממש בחסד, אבל הוא יודע לשיר. זה יותר טוב ממני), נגן לא-רע בגיטרה ובחור נאה בלי קשר – הוא תיאטרלי, נותן שואו לא-נורמאלי ופאטאלי (עוד חרוז ואני מפטר את עצמי). בעיקר הורגשה נוכחותו של יורם לוינשטיין, המורה והסטודיו למשחק, שנתי למד אצלו כנראה דבר או שניים מוצלחים במיוחד.
את נתי מלווים חברי הלהקה הנהדרים:
תום קלנר, צ'לנית מוכשרת במיוחד וכנראה הסיבה למה חצי מהסינמטק הוצף בריר ובגברים ממלמלים.
טל וגנר כגיטריסט מוכשר עם מניארות של "תעזבו אותי, בחייכם" ואלפיים אפקטים זוהרים, גם בגיטרות וגם בחליפה המשונה שלו.
יובל בר און, הצ'לן הקודם וקאובוי כוחני בהחלט. בנוסף הוא גם הגורו צוזאבה (חייבים לראות כדי להבין).
שלומי טוויג כמתופף, רכש חדש ומוצלח במיוחד, יושב חזק על הביט ולא מפריע לו שהמיקרופונים כל הזמן נופלים עליו.
הילה גושן שרה כאילו היתה בפרסומת לדיאט יופלה.
איתי בוצ'ן כפאנקיסט-דיג'רידו (!!) מגניב לאללה.
מירב שחם כחלילנית-צד (המשך מתבקש צונזר).
ונתי, כמובן, עושה את כל השאר.

בנוסף, על המסך מאחורה, כקונספט שאומר שההופעה צריכה לכלול את כל החושים והסיפור צריך להיות מסביב לקהל במשך כל המופע – הוקרנו קטעי וידאו של צמד delight (יפעת לבני ושגית גיירמן), שקשורים מאוד למופע והייתי מציע להשקיע בהם גם זמן, אם כי זה קשה בעיקר כי יש בהם קטעים קצת פסיכים של לב חזיר משופד ע"י מסמרים חלודים. אכן, בנות נחמדות.

זהו מופע מצחיק, מרשים, צבעוני, מופק לתפארה וכייפי במיוחד שלא, אני חוזר שנית ואני מקווה שהלהקה תקרא פה יום אחד (זה עבד עם הגרובטרון…) לא מתאים להופעה בישיבה. לפחות בחלקו. לפחות שיהיה מקום לרקוד בצד.. :)

היה שווה כל 40 שקל שעלה, ואני אמשיך לעדכן ברגע שיהיו להם עוד הופעות.

אה, ויש הופעה של אטליז ב-9.2, אבל זה כבר לא מקורי. :)

לכתוב תגובה